ממלכת הזוהר › זוהר › תוספות כרך ג › מאמר 6: ׳תוצא הארץ נפש חיה׳- הנשמה המדברת ודיבור האדם המקיימה או מסלקה › פיסקה 4 (שא ע"ב)

ירידת רוח הטומאה על מדבר הרע- ופגם מראה פניו

תוספות כרך ג · ׳תוצא הארץ נפש חיה׳- הנשמה המדברת ודיבור האדם המקיימה או מסלקה · מאמר 6 · פיסקה 4 · דף שא ע"ב

לשון הזוהר

וְכַד הַהִיא מִלָּה בִּישָׁא סַלְקָא בְּאוֹרְחִין יְדִיעָאן וְשָׁארֵי קַמֵי דְחִוְיָיא תַקִּיפָא, כַּמָה רוּחִין מִתְעָרִין בְּעָלְמָא, וְרוּחָא נַחְתָא מֵהַהוּא סִטְרָא, וְאַשְׁכַּח דְּהַהוּא בַּר נָשׁ אִתְעָר לֵיהּ בְּמִלָּה בִּישָׁא, וְהָא רוּחָא מְמַלְלָא קַדִּישָׁא אִתְעַבְּרַת מִנֵּיהּ, כְּדֵין שַׁרְיָיא עֲלוֹי וְסָאִיב לֵיהּ, וּכְדֵין הוּא סָגִיר, ואִתְפְּגִים בִּבְשָׂרֵיהּ בְּחִיזוּ דְּאַנְפּוֹי בְּכֹלָּא.

תרגום

וּכְשֶׁאוֹתוֹ הַדִּבּוּר הָרָע עוֹלֶה בִּדְרָכִים יְדוּעוֹת וְשׁוֹרֶה לִפְנֵי הַנָּחָשׁ הַקָּשֶׁה, כַּמָּה רוּחוֹת מִתְעוֹרְרוֹת בָּעוֹלָם, וְרוּחַ יוֹרֶדֶת מֵאוֹתוֹ הַצַּד, וּמוֹצֵאת שֶׁאוֹתוֹ אָדָם עוֹרֵר אוֹתָהּ בְּדִבּוּר רָע, וַהֲרֵי הָרוּחַ הַמְדַבֶּרֶת הַקְּדוֹשָׁה עָבְרָה מִמֶּנּוּ, אָז שׁוֹרָה עָלָיו וּמְטַמֵּאת אוֹתוֹ, וְאָז הוּא סָגוּר, וְנִפְגָּם בְּשָׂרוֹ בְּמַרְאֵה פָנָיו בַּכֹּל,

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: וכד ההיא מלה בישא סלקא באורחין ידיעאן ושארי קמי דחוייא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא בר נש אתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברת מניה, כדין שרייא עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר, ואתפגים בבשריה בחיזו דאנפוי בכלא.

התרגום: וכשאותו הדבור הרע עולה בדרכים ידועות ושורה לפני הנחש הקשה, כמה רוחות מתעוררות בעולם, ורוח יורדת מאותו הצד, ומוצאת שאותו אדם עורר אותה בדבור רע, והרי הרוח המדברת הקדושה עברה ממנו, אז שורה עליו ומטמאת אותו, ואז הוא סגור, ונפגם בשרו במראה פניו בכל,

מן המפרשים

הסולם: מן המקבילה בתזריע מאמר יט, ו (מו:) וההיא נשמתא סלקא וכו׳: ונשמה ההיא עולה בבזיון, בצרה, מכל. ולא נותנים לה מקום כבתחילה. ועל זה כתוב, שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו. נפשו ודאי אותה שהיתה מדברת, נעשית שותקת, משום דבורים הרעים…

לכל המפרשים על פיסקה זו