ממלכת הזוהר › זוהר › שמיני › מאמר 14: זאת החיה אשר תאכלו - סוד סימני הטהרה ועשרה כתרי טמאה כנגד מהימנותא › פיסקה 4 (מא ע"א)

פה ולשון מקום עליון ואל יפגם אדם בהם שלא יטמא נפשו בעולם האחר

שמיני · זאת החיה אשר תאכלו - סוד סימני הטהרה ועשרה כתרי טמאה כנגד מהימנותא · מאמר 14 · פיסקה 4 · דף מא ע"א

לשון הזוהר

תָּא חֲזֵי, פּוּמָא וְלִישָׁן, אֲתַר (אחרא) עִלָּאָה הָכִי אִקְרֵי, וּבְגִין כָּךְ לָא יַפְגִּים אִינִישׁ פּוּמֵיהּ וְלִישָׁנֵיהּ, וְכָּל שֶׁכֵּן לְאִסְתַּאֲבָא נַפְשֵׁיהּ וְגַרְמֵיהּ, בְּגִין דְּאִסְתְּאַב הוּא בְּעָלְמָא אָחֳרָא, וְהָא אוֹקִימְנָא. ׳זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגוֹ'׳ (ויקרא יא, ב), הַאי קְרָא לָאו רֵישֵׁיהּ סֵיפֵיהּ, וְלָאו סֵיפֵיהּ רֵישֵׁיהּ. ׳זֹאת הַחַיָּה׳ בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר ׳מִכָּל הַבְּהֵמָה׳. אֶלָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, בְּכָל זִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל מְנַטְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ, וְגַרְמַיְיהוּ, דְּלָא לְסָאֲבָא לוֹן, וַדַּאי ׳זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ׳, יֵהוֹן שְׁכִיחִין בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, לְאִתְדַּבְּקָא בִּשְׁמִי, בִּבְרִירוּ דְּהַהִיא בְּהֵמָה דְּבָרִירְנָא לְכוּ לְמֵיכַל, לָא תִּסְתַּאֲבוּ בְּהוּ, וְתֶהווֹן דְּבֵקִין בִּשְׁמִי.

תרגום

בֹּא רְאֵה, פֶּה וְלָשׁוֹן, כָּךְ נִקְרָא מָקוֹם (אַחֵר) עֶלְיוֹן, וּמִשּׁוּם כָּךְ לֹא יִפְגֹּם אָדָם אֶת פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן לְטַמֵּא אֶת נַפְשׁוֹ וְעַצְמוֹ, מִשּׁוּם שֶׁנִּטְמָא הוּא בָּעוֹלָם הָאַחֵר, וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ. ׳זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה וְגוֹ'׳ (ויקרא יא, ב). הַפָּסוּק הַזֶּה אֵין רֹאשׁוֹ סוֹפוֹ וְאֵין סוֹפוֹ רֹאשׁוֹ. ׳זֹּאת הַחַיָּה׳, בַּהַתְחָלָה, וְאַחַר כָּךְ ׳מִכָּל הַבְּהֵמָה׳? אֶלָּא אָמַר הקב"ה, בְּכָל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שׁוֹמְרִים עַל נַפְשָׁם וְאֶת עַצְמָם שֶׁלֹּא לְטַמֵּא אוֹתָם, וַדַּאי ׳זֹּאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ׳ (ויקרא יא, ב) - יִהְיוּ מְצוּיִים בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, לְהִדָּבֵק בִּשְׁמִי, בַּבְּחִירָה שֶׁל אוֹתָהּ בְּהֵמָה שֶׁבָּחַרְתִּי לָכֶם לֶאֱכֹל, אַל תִּטָּמְאוּ בָהֶם, וְתִהְיוּ דְבֵקִים בִּשְׁמִי.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: תא חזי, פומא ולישן, אתר (אחרא) עלאה הכי אקרי, ובגין כך לא יפגים איניש פומיה ולישניה, וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא. ׳זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו'׳ (ויקרא יא, ב), האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה. ׳זאת החיה׳ בקדמיתא, ולבתר ׳מכל הבהמה׳. אלא אמר קודשא בריך הוא, בכל זמנא דישראל מנטרי נפשייהו, וגרמייהו, דלא לסאבא לון, ודאי ׳זאת החיה אשר תאכלו׳, יהון שכיחין בקדושה עלאה, לאתדבקא בשמי, בברירו דההיא בהמה דברירנא לכו למיכל, לא תסתאבו בהו, ותהוון דבקין בשמי.

התרגום: בא ראה, פה ולשון, כך נקרא מקום (אחר) עליון, ומשום כך לא יפגם אדם את פיו ולשונו, וכל שכן לטמא את נפשו ועצמו, משום שנטמא הוא בעולם האחר, והרי בארנו. ׳זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו'׳ (ויקרא יא, ב). הפסוק הזה אין ראשו סופו ואין סופו ראשו. ׳זאת החיה׳, בהתחלה, ואחר כך ׳מכל הבהמה׳? אלא אמר הקב"ה, בכל זמן שישראל שומרים על נפשם ואת עצמם שלא לטמא אותם, ודאי ׳זאת החיה אשר תאכלו׳ (ויקרא יא, ב) - יהיו מצויים בקדשה עליונה, להדבק בשמי, בבחירה של אותה בהמה שבחרתי לכם לאכל, אל תטמאו בהם, ותהיו דבקים בשמי.

מן המפרשים

יהל אור: פומא ולישנא. ר"ל אכילה ודיבור שהן דו"נ. קנה וושט. לבן ואדום. עוה"ז ועולם הבא. וביום הכפורים ה' קולות דה' תפלות. ה' ענויין שראשן אכילה:

הסולם: ת״ח פומא ולישן וכו׳: בוא וראה, פה ולשון, מקום עליון נקרא כך, שהמלכות נקראת פה, וז״א נקרא לשון. ומשום זה, לא יפגום אדם פיו ולשונו, משום שהוא פוגם בפה ולשון העליונים. וכל שכן לטמאות נפשו וגופו כולו, משום שנטמא בעולם האחר למעלה.…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: