לכה נרוה דדים עד הבקר - כי אין האיש בביתו יצר הטוב אינו שורה בקטן
פקודי · ההיכל הששי בית חבר - סוד האשה הזונה המנשקת ושלש הטפות המרות של המות · מאמר 59 · פיסקה 15 · דף רסז ע"ב
לשון הזוהר
׳לְכָה נִרְוֶה דוֹדִים עַד הַבֹּקֶר׳ - הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ׳וְעֵין נוֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף׳ (איוב כד, טו). דְּהָא כְּדֵין אִיהוּ זִמְנָא לְשַׁלְּטָאָה. ׳לְכָה נִרְוֶה דוֹדִים׳ - נְהַךְ כַּחֲדָא, הָא אֲנָא עִמָּךְ, דְּהָא עַד כְּעַן אַתְּ רַבְיָא אַנְּתְּ בְּחֵילָךְ, אִי הַשְׁתָּא לָא תִּתְעַנָּג גַּרְמָךְ, אֵימָתַי, כַּד תְּהֵא סִיב, הַשְׁתָּא הוּא זִמְנָא. מַאי טַעְמָא. ׳כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ׳ - דָּא יֵצֶר טוֹב, דְּלָא שַׁרְיָא הָכָא בְּגַוָּוךְ, וְלָאו אִיהוּ זִמְנָא, ׳הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק׳, דְּלָא שַׁרְיָא בְּבַּר נָשׁ, אֶלָּא ׳בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק׳, כַּד אִיהוּ מִתְּלֵיסַר שְׁנִין וּלְהָלְאָה. וְלָאו בְּכָל בַּר נָשׁ, וַאֲנָא קָאִים עִמָּךְ מִיּוֹמָא דְּאִתְיְלִידַת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, ׳לַפֶּתַח חַטָּאת רוֹבֵץ׳ (בראשית ד, ז). וְהַשְׁתָּא דְּאַנְתְּ רַוָּוק, הַשְׁתָּא זִמְנָא לָךְ לְאִתְעַנְּגָא גַּרְמָךְ.
תרגום
׳לְכָה נִרְוֶה דדִים עַד הַבּקֶר׳ - זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶּשֶׁף׳ (איוב כד, טו) - שֶׁהֲרֵי אָז הוּא הַזְּמַן לִשְׁלֹט. ׳לְכָה נִרְוֶה דדִים׳ (משלי ז, יח) - נֵלֵךְ כְּאֶחָד, הֲרֵינִי עִמְּךְ. שֶׁהֲרֵי עַד עַכְשָׁו אַתָּה עֶלֶם אַתָּה בְּכֹחֲךְ, אִם לֹא תְּעַנֵּג אֶת עַצְמְךְ עַכְשָׁו, אָז מָתַי? כְּשֶׁתִּהְיֶה זָקֵן?! עַכְשָׁו זֶה הַזְּמַן! מָה הַטַּעַם? ׳כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ׳ (משלי ז, יט) - זֶה יֵצֶר הַטּוֹב, שֶׁלֹּא שׁוֹרֶה כָּאן בְּתוֹכֲךְ, וְאֵינוֹ הַזְּמַן. ׳הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק׳ - שֶׁלֹּא שָׁרוּי בָּאָדָם אֶלָּא ׳בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק׳, כְּשֶׁהוּא מִשְּׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים וָמַעְלָה, וְלֹא בְּכָל אָדָם, וַאֲנִי עוֹמֵד עִמְּךְ מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתָּ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ׳ (בראשית ד, ז) - וְעַכְשָׁו שֶׁאַתָּה רַוָּק, עַכְשָׁו הַזְּמַן לְעַנֵּג אֶת עַצְמְךְ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ׳לכה נרוה דודים עד הבקר׳ - הדא הוא דכתיב, ׳ועין נואף שמרה נשף׳ (איוב כד, טו). דהא כדין איהו זמנא לשלטאה. ׳לכה נרוה דודים׳ - נהך כחדא, הא אנא עמך, דהא עד כען את רביא אנת בחילך, אי השתא לא תתענג גרמך, אימתי, כד תהא סיב, השתא הוא זמנא. מאי טעמא. ׳כי אין האיש בביתו׳ - דא יצר טוב, דלא שריא הכא בגווך, ולאו איהו זמנא, ׳הלך בדרך מרחוק׳, דלא שריא בבר נש, אלא ׳בדרך מרחוק׳, כד איהו מתליסר שנין ולהלאה. ולאו בכל בר נש, ואנא קאים עמך מיומא דאתילידת, הדא הוא דכתיב, ׳לפתח חטאת רובץ׳ (בראשית ד, ז). והשתא דאנת רווק, השתא זמנא לך לאתענגא גרמך.
התרגום: ׳לכה נרוה דדים עד הבקר׳ - זהו שכתוב ׳ועין נאף שמרה נשף׳ (איוב כד, טו) - שהרי אז הוא הזמן לשלט. ׳לכה נרוה דדים׳ (משלי ז, יח) - נלך כאחד, הריני עמך. שהרי עד עכשו אתה עלם אתה בכחך, אם לא תענג את עצמך עכשו, אז מתי? כשתהיה זקן?! עכשו זה הזמן! מה הטעם? ׳כי אין האיש בביתו׳ (משלי ז, יט) - זה יצר הטוב, שלא שורה כאן בתוכך, ואינו הזמן. ׳הלך בדרך מרחוק׳ - שלא שרוי באדם אלא ׳בדרך מרחוק׳, כשהוא משלש עשרה שנים ומעלה, ולא בכל אדם, ואני עומד עמך מיום שנולדת, זהו שכתוב ׳לפתח חטאת רבץ׳ (בראשית ד, ז) - ועכשו שאתה רוק, עכשו הזמן לענג את עצמך.
מן המפרשים
הסולם: לכה נרוה וגו': לכה נרוה דודים עד הבקר. זהו שכתוב, ועין נואף שמרה נשף, כי אז הוא הזמן לשלוט. שהקליפות שולטות רק בלילה. לכה נרוה דודים, נלך ביחד, הרי אני עמך. כי עד עתה אתה נער בכחך, אם עתה לא תתענג עצמך, מתי. כשתהיה זקן תענג…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: