ממלכת הזוהר › זוהר › פנחס › מאמר 84: אתה תומיך גורלי - סוד סתרי הקרבנות וארבע הדמיות שבכסא, ומדוע תפלת שחרית חובה וערבית רשות › פיסקה 10 (רמ ע"א)

בזמן שבית המקדש קים הקריב קרבנו וכפרתו תלויה עד שהתחרט ושבר את הרוח מתוך גאותו

פנחס · אתה תומיך גורלי - סוד סתרי הקרבנות וארבע הדמיות שבכסא, ומדוע תפלת שחרית חובה וערבית רשות · מאמר 84 · פיסקה 10 · דף רמ ע"א

לשון הזוהר

בְּזִמְנָא דְּהֲוָה בֵּי מַקְדְּשָׁא קַיָּים, אַקְרִיב קָרְבָּנֵיהּ, כָּל כַּפָּרָה דִּילֵיהּ תַּלְיָיא עָלֵיהּ, עַד דְּאִתְחֲרָט, וְתָבַר לְהַהוּא רוּחַ מִגּוֹ גָּאוּתָא דִּילֵיהּ, וּמָאִיךְ לֵיהּ. וְדָא הוּא תְּבִירוּ, דְּהַהוּא דַּרְגָּא דְּמִסְאֲבָא. וְכַד אִתְבַּר הַהוּא רוּחַ מִסְאֲבָא, וְקָרִיב קָרְבָּנֵיהּ, דָּא אִיהוּ דְּאִתְקַבֵּל בְּרַעֲוָא כַּדְּקָא יָאוּת.

תרגום

בִּזְמַן שֶׁהָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, הִקְרִיב קָרְבָּנוֹ - כָּל כַּפָּרָה שֶׁלּוֹ תְּלוּיָה עָלָיו, עַד שֶׁהִתְחָרֵט וְשָׁבַר לְאוֹתָהּ הָרוּחַ מִתּוֹךְ גַּאֲוָתוֹ וְהִשְׁפִּיל אוֹתָהּ. וְזוֹהִי הַשְּׁבִירָה שֶׁל אוֹתָהּ דַּרְגָּה שֶׁל טֻמְאָה. וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבֶּרֶת אוֹתָהּ רוּחַ הַטֻּמְאָה וּמַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, זֶהוּ שֶׁמִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: בזמנא דהוה בי מקדשא קיים, אקריב קרבניה, כל כפרה דיליה תלייא עליה, עד דאתחרט, ותבר לההוא רוח מגו גאותא דיליה, ומאיך ליה. ודא הוא תבירו, דההוא דרגא דמסאבא. וכד אתבר ההוא רוח מסאבא, וקריב קרבניה, דא איהו דאתקבל ברעוא כדקא יאות.

התרגום: בזמן שהיה בית המקדש קים, הקריב קרבנו - כל כפרה שלו תלויה עליו, עד שהתחרט ושבר לאותה הרוח מתוך גאותו והשפיל אותה. וזוהי השבירה של אותה דרגה של טמאה. וכאשר נשברת אותה רוח הטמאה ומקריב קרבנו, זהו שמתקבל ברצון כמו שצריך.

מן המפרשים

מקדש מלך: ארבע לתתא פי' ארבע תלת דלעיל הם לתתא ומ"ש בגין דכל וכו' פי' דקשה ליה למה לא הזכיר שם הארבע כמו שם מיכא"ל ורזיא"ל. ותירץ שד' שהם לתתא משתנה שמם ולכך לא הזכיר שמם אבל רזיא"ל ומיכא"ל שאין שמם משתנה לכך הזכירם: והוא א' זעירא נ"ב…

קרני אור: כל כפרה דיליה תליא כל כפרה דיליה תליא. ר"ל אע"ג דהביא קרבן אינו מכופר אלא ' עד דאתחרט כו' ותבר לההוא רוח', ר"ל דאמשיך עליה בראשונה בעבירה שעשה, וזה פי' 'רוח נשברה', דר"ל דצריך לשבר ההוא רוח מסאבא דאמשיך עליה, וק"ל:

הסולם: בזמנא דהוה בי וכו': בזמן שהיה בית המקדש קיים, החוטא מקריב קרבנו. כל כפרה שלו תלויה עליו, עד שמתחרט ומשבר לאותו רוח מצד הטומאה שמשך עליו בחטאו, מגאותו, ומשפילו. וזה הוא שבירה לאותה מדרגת הטומאה, שהרוח נמשך ממנה, וכשנשבר אותו…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר