ממלכת הזוהר › זוהר › פנחס › מאמר 105: ובחדש הראשון זה ניסן - סוד קדוש הלבנה ומדוע נצטוו ישראל לתפוס ולשרף את יראת מצרים בפסח › פיסקה 28 (רנא ע"ב)

קושיית לא תאכל עליו חמץ הרבה תבות לכבוד הקרבן - מחמצת ריח מות

פנחס · ובחדש הראשון זה ניסן - סוד קדוש הלבנה ומדוע נצטוו ישראל לתפוס ולשרף את יראת מצרים בפסח · מאמר 105 · פיסקה 28 · דף רנא ע"ב

לשון הזוהר

אָמַר לֵיהּ אַבָּא, וְהָא כְּתִיב ׳לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ׳ (דברים טז, ג). אָמַר לֵיהּ, אַסְגֵּי תָּבִין יְתֵירִין לִיקָרָא לְקָרְבְּנָא. אֲבָל בְּקַדְמִיתָא בְּבַקָּשָׁה לֹא יֵאָכֵל. אֲבָל לְבָתַר בְּאַזְהָרָה, לֹא תֹּאכְלוּ, דְּהוּא קַשְׁיָא מִתַּרְוַויְיהוּ. מַחְמֶצֶת מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּרֵיחָא דְּמוֹתָא אִית תַּמָּן. חָמֵץ, דְּכַר. מַחְמֶצֶת, נוּקְבָּא. ׳רַגְלֶיהָ יוֹרְדוֹת מָוְת׳ (משלי ה, ה), בְּרֵישָׁא וְסֵיפָא דְּתֵיבָה, תִּשְׁכַּח לָהּ. וּבְגִין דָּא מַאן דְּאָכִיל חָמֵץ בַּפֶּסַח, אִיהוּ אַקְדִּימַת לֵיהּ מוֹתָא, וְלִינְדַע דְּמִית הוּא בְּעָלְמָא דֵּין, וּבְעָלְמָא דְּאָתֵי, כְּתִיב ׳וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא׳ (שמות יב, טו).

תרגום

אָמַר לוֹ, אַבָּא, וַהֲרֵי כָּתוּב ׳לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ׳ (דברים טז, ג). אָמַר לוֹ, הַרְבֵּה תֵּבוֹת יְתֵרוֹת לִכְבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּרְבָּן. אֲבָל בַּתְּחִלָּה בַּקָּשָׁה - לֹא יֵאָכֵל, אֲבָל לְבַסּוֹף בְּאַזְהָרָה - לֹא תֹאכֵלוּ, שֶׁהוּא קָשֶׁה מִשְּׁנֵיהֶם. מַחְמֶצֶת, מַה טַּעֲמָהּ? מִשּׁוּם שֶׁרֵיחַ שֶׁל מָוֶת יֵשׁ שָׁם. חָמֵץ - זָכָר, מַחְמֶצֶת - נוּקְבָּא. ׳רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת׳ (משלי ה, ה), בְּרֹאשׁ וּבְסוֹף הַתֵּבָה תִּמְצָא אוֹתָהּ - וּמִשּׁוּם זֶה מִי ׳שֶׁאוֹכֵל חָמֵץ׳ בְּפֶסַח הוּא מַקְדִּים לְעַצְמוֹ הַמָּוֶת, וְשֶׁיֵּדַע שֶׁהוּא מֵת בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁכָּתוּב ׳וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא׳ (שמות יב, טו).

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: אמר ליה אבא, והא כתיב ׳לא תאכל עליו חמץ׳ (דברים טז, ג). אמר ליה, אסגי תבין יתירין ליקרא לקרבנא. אבל בקדמיתא בבקשה לא יאכל. אבל לבתר באזהרה, לא תאכלו, דהוא קשיא מתרווייהו. מחמצת מאי טעמא. בגין דריחא דמותא אית תמן. חמץ, דכר. מחמצת, נוקבא. ׳רגליה יורדות מות׳ (משלי ה, ה), ברישא וסיפא דתיבה, תשכח לה. ובגין דא מאן דאכיל חמץ בפסח, איהו אקדימת ליה מותא, ולינדע דמית הוא בעלמא דין, ובעלמא דאתי, כתיב ׳ונכרתה הנפש ההיא׳ (שמות יב, טו).

התרגום: אמר לו, אבא, והרי כתוב ׳לא תאכל עליו חמץ׳ (דברים טז, ג). אמר לו, הרבה תבות יתרות לכבודו של הקרבן. אבל בתחלה בקשה - לא יאכל, אבל לבסוף באזהרה - לא תאכלו, שהוא קשה משניהם. מחמצת, מה טעמה? משום שריח של מות יש שם. חמץ - זכר, מחמצת - נוקבא. ׳רגליה ירדות מות׳ (משלי ה, ה), בראש ובסוף התבה תמצא אותה - ומשום זה מי ׳שאוכל חמץ׳ בפסח הוא מקדים לעצמו המות, ושידע שהוא מת בעולם הזה ובעולם הבא, שכתוב ׳ונכרתה הנפש ההיא׳ (שמות יב, טו).

מן המפרשים

מקדש מלך: ותירץ אסגי תיבין יתירין ליקרא פי' מפני כבוד הזכר שיש בו חוט דק קדוש הוסיף בו לא יאכל לשון בקשה. ואח"כ אמר לא תאכל שהוא באזהרה. וז"ש אבל בקדמיתא לא יאכל וכו'. ה"ג קשה מתרוייהו מחמצת מ"ט. ור"ל שמחמצת היא קשה מחמץ ושאור.

קרני אור: בבקשה בבקשה. ר"ל לכן כתיב 'לא יֵאָכֵל' לשון נסתר, כאילו קב"ה מבקש מישראל בבקשה שלא יאכלו, אבל לא מזהיר אותם באזהרה גדולה, בשביל שהוא אינו נשרש בטומאה כמו נוקביה, וק"ל:

הסולם: א"ל, אבא והא וכו' : אמר לו, אבי, הרי כתוב לא תאכל עליו חמץ. הרי שגם בחמץ שהוא זכר דקליפה נאמר ג"כ לשון אזהרה. אמר לו, הרבה הכתוב מלים יתרות לכבוד הקרבן, ע"כ אמר לא תאכל. אבל בתחילה נאמר בחמץ. לשון בקשה, לא יאכל. אבל לאח"כ…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: