פירוש שני - הרוח שאינה מתפשטת בגוף האדם החדש
מקץ · ׳וירא יעקב כי יש שבר במצרים׳ - סוד תוספת הרוח וגלגולי ברית השלום · מאמר 6 · פיסקה 5 · דף קצז ע"א
לשון הזוהר
דָּבָר אַחֵר, ׳וְיוֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ׳ - בְּקִרְבּוֹ דְּאָדָם מַמָּשׁ. בְּגִין דְּכַד אִתְבְּרֵי בַר נָשׁ, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לֵיהּ נִשְׁמָתֵיהּ, וְנָפִיק לַאֲוִירָא דְעַלְמָא, הַהוּא רוּחָא דִּבְגַוֵּיהּ, לָא אַשְׁכַּח גּוּפָא לְאִתְפַּשְּׁטָא בְּגַוֵּיהּ, וְקָיְימָא בְּסִטְרָא חַד בְּגַוֵּיהּ. וְכַד בַּר נָשׁ אִתְפַּשַׁט גּוּפֵיהּ, הַהוּא רוּחָא אִתְפַּשַּׁט, וְיָהִיב בֵּיהּ חֵילָא. וְכֵן כְּגַוְונָא דְגוּפָא אִתְרַבֵּי, הָכִי רוּחָא יָהִיב חֵילָא בֵּיהּ, לְאִתְתַּקְּפָא בַּר נַשׁ בַּהֲדֵיהּ, וּבְגִין כָּךְ יוֹצֵר ׳רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ׳ מַמָּשׁ. וְאִי תֵימָא יוֹצֵר ׳רוּחַ אָדָם׳ מַהוּ, בְּגִין דְהַהוּא רוּחָא, אִצְטְרִיךְ חֵילָא דִלְעֵילָא יַתִּיר לְאִסְתַּיְיעָא בַּהֲדֵיהּ, וְעַל דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִיהוּ יוֹצֵר ׳רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ׳, וְיָהִיב לֵיהּ סִיּוּעָא בְּבַר נָשׁ.
תרגום
דָּבָר אַחֵר ׳וְיֹצֵר רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ׳ (זכריה יב, א) - בְּקִרְבּוֹ שֶׁל אָדָם מַמָּשׁ. מִשּׁוּם שֶׁכַּאֲשֶׁר נִבְרָא הָאָדָם והקב"ה נוֹתֵן לוֹ אֶת נִשְׁמָתוֹ וְיוֹצֵא לָאֲוִיר שֶׁל הָעוֹלָם, אוֹתָהּ הָרוּחַ שֶׁבְּתוֹכוֹ לֹא מוֹצֵאת גּוּף לְהִתְפַּשֵּׁט בְּתוֹכוֹ, וְעוֹמֶדֶת בְּצַד אֶחָד בְּתוֹכוֹ. וּכְשֶׁאָדָם מִתְפַּשֵּׁט גּוּפוֹ, אוֹתָהּ הָרוּחַ מִתְפַּשֶּׁטֶת וְנוֹתֶנֶת בּוֹ כֹּחַ. וְכֵן כְּמוֹ שֶׁהַגּוּף מִתְגַּדֵּל, כָּךְ הָרוּחַ נוֹתֶנֶת בּוֹ כֹּחַ שֶׁיִּתְחַזֵּק הָאָדָם עִמָּהּ, וּמִשּׁוּם כָּךְ יֹצֵר ׳רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ׳ מַמָּשׁ. וְאִם תֹּאמַר, יֹצֵר ׳רוּחַ אָדָם׳ מַה זֶּה? מִשּׁוּם שֶׁהָרוּחַ הַהִיא צְרִיכָה כֹּחַ שֶׁלְּמַעְלָה יוֹתֵר לְהִסְתַּיֵּעַ עִמָּהּ, וְעַל כֵּן הקב"ה הוּא יֹצֵר ׳רוּחַ אָדָם בְּקִרְבּוֹ׳, וְנוֹתֵן לָהּ סִיּוּעַ בָּאָדָם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: דבר אחר, ׳ויוצר רוח אדם בקרבו׳ - בקרבו דאדם ממש. בגין דכד אתברי בר נש, וקודשא בריך הוא יהב ליה נשמתיה, ונפיק לאוירא דעלמא, ההוא רוחא דבגויה, לא אשכח גופא לאתפשטא בגויה, וקיימא בסטרא חד בגויה. וכד בר נש אתפשט גופיה, ההוא רוחא אתפשט, ויהיב ביה חילא. וכן כגוונא דגופא אתרבי, הכי רוחא יהיב חילא ביה, לאתתקפא בר נש בהדיה, ובגין כך יוצר ׳רוח אדם בקרבו׳ ממש. ואי תימא יוצר ׳רוח אדם׳ מהו, בגין דההוא רוחא, אצטריך חילא דלעילא יתיר לאסתייעא בהדיה, ועל דא קודשא בריך הוא איהו יוצר ׳רוח אדם בקרבו׳, ויהיב ליה סיועא בבר נש.
התרגום: דבר אחר ׳ויצר רוח אדם בקרבו׳ (זכריה יב, א) - בקרבו של אדם ממש. משום שכאשר נברא האדם והקב"ה נותן לו את נשמתו ויוצא לאויר של העולם, אותה הרוח שבתוכו לא מוצאת גוף להתפשט בתוכו, ועומדת בצד אחד בתוכו. וכשאדם מתפשט גופו, אותה הרוח מתפשטת ונותנת בו כח. וכן כמו שהגוף מתגדל, כך הרוח נותנת בו כח שיתחזק האדם עמה, ומשום כך יצר ׳רוח אדם בקרבו׳ ממש. ואם תאמר, יצר ׳רוח אדם׳ מה זה? משום שהרוח ההיא צריכה כח שלמעלה יותר להסתיע עמה, ועל כן הקב"ה הוא יצר ׳רוח אדם בקרבו׳, ונותן לה סיוע באדם.
מן המפרשים
כתם פז: ד"א ויוצר רוח אדם בקרבו ממש של אדם ויבאר היאך יתיחס יצירת הרוח בקרב האדם ויאמר כי בעת מולד האדם ויציאתו לאויר העול' קטון הוא מהכיל התפשטות הרוח בכל האיפשר לסבת קטנותו ובבחינה זו אין ציור הנשמה נשלמת עד יגדל הגוף וכאלו היא גדלה…
מהרח"ו: ואי תימא ויוצר רוח אדם מהו וגו'. תחלה פירש דמיירי כשהרוח קיימא בקרבו של המלכות, ושם אצטיירת כגוונא דאתתא דאתעברת וגו', ובזה אתי שפיר לשון 'ויוצר'. לפי' שני דבקרבו קאי אאדם, כי כל זמן שגדל הגוף גם הרוח מתפשט בתוכו ומתגדל, א"כ…
נזר ישראל: בגין דההוא רוחא איצטריך כו'. דקשה ליה מאי 'יוצר' מחדש, דהא אינו אלא אתפשטות. ותירץ דאיצטרך חילא יתיר דנרנח"י מעשיה יצירה בריאה ואצילות, ויוצר בכל שעה מעלה יותר: @
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: