ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 12: מדרש הנעלם בראשית בהמשכו - קדושת החבור לשם שמים ונפש חיה ונשמה › פיסקה 16

׳מכל אשר בחרבה מתו׳ - סלוק בעלי הנשמה קודם המבול ואז נעשה דין

זוהר חדש · מדרש הנעלם בראשית בהמשכו - קדושת החבור לשם שמים ונפש חיה ונשמה · מאמר 12 · פיסקה 16

לשון הזוהר

שָׁאַל רַבִּי אַבָּא לְרַבִּי חִיָּיא, אַמְרִיתּוּן דְּנִשְׁמָתָא לָא עַיִּיל בְּבַר נָשׁ, עַד דְּיִסְתַּכֵּל בְּפוּלְחָנָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְדֵין לֶהֱוֵי לֵיהּ נִשְׁמָתָא, וְאַמְרִיתּוּן דְּנִשְׁמָתָא הִיא קַדִּישָׁא, מַעַלְיָא עַל כּוֹלָּא. אִם כֵּן מַאי הַאי דְּאָמַר קְרָא, ׳כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ׳ (שם ז). לָמָּה מֵתוּ, הוֹאִיל וַהֲוָה לְהוֹ נִשְׁמְתָא, הֲוָה לְהוֹ לְאִשְׁתֵּזָבָא. לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אָתוֹ וְשַׁיְילוּהָ לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּר' שִׁמְעוֹן, אָמַר לֵיהּ כָּךְ הוּא וַדַּאי, וּקְרָא מְסַיֵּיעַ לָן, דְּהָכֵי אָמַר אֲבוֹי, דְּכַד אָתֵי טוֹפָנָא לָא הֲוָה בַּר נָשׁ דְּיַעֲבֵיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגִינֵיהּ, בַּר מִנֹּחַ וּבְנוֹהִי. וּזְכוּתְהוֹן לָא הֲוָה, אֶלָּא לְאָגֵין עֲלֵיהוֹן וְעַל בָּתֵּיהוֹן, וְלָא הֲוָה סַגֵּי זְכוּתְהוֹן כָּל כָּךְ, לַאֲגָנָא עַל כָּל דָּרָא. וְאִינוּן דַּהֲווֹ זַכָּאִין בְּקַדְמִיתָא, כְּגוֹן חֲנוֹךְ וְיֶרֶד, דְּהֲוָה לְהוֹן נִשְׁמָתָא, וְחַזְיָין לְמֵיעְבַּד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּגִינֵיהוֹן, מִיתוּ מִקַּדְמַת דְּנָא. וְהַיְנוּ דַּאֲמַר קְרָא, ׳כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו׳, דְּעַל אִינוּן דְּנִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא הֲוָה בְּהוּ. דְּלָא תֵימָא דְּעַל אִלֵּין דַּהֲווֹ בְּטוֹפָנָא אֲמַר קְרָא. אֶלָּא אָתָא קְרָא, וַאֲמַר, ׳מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ׳, שֶׁלֹּא הָיוּ בִּימֵי דּוֹר הַמַּבּוּל, וְלָא בְּאוֹתוֹ זְמַן, אֶלָּא בֶּחָרָבָה מֵתוּ, כְּלוֹמַר כְּבָר נִסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם, וְלֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּעוֹלָם צַדִּיק לְהָגֵין עַל דּוֹרוֹ, וְאָז נַעֲשָׂה דִין בָּרְשָׁעִים. אָמַר לֵיהּ ר' חִיָּיא לְרַבִּי אַבָּא, לָא אֲמָרִית לָךְ דְּהַאי גּוּלְגַּלְתָּא דְדַהֲבָא דְּהוּא מִמָּארֵיהוֹן דְּמַתְנִיתִין. לֵימָא, זַכָּאִין אַתּוּן מָארֵיהוֹן דְּמַתְנִיתִין, סַגֵּי חוּלָקֵיהוֹן עַל כּוֹלָּא לְעָלְמָא דְאָתֵי.

תרגום

שָׁאַל רַבִּי אַבָּא אֶת רַבִּי חִיָּיא, אֲמַרְתֶּם שֶׁהַנְּשָׁמָה אֵינָה נִכְנֶסֶת בָּאָדָם, עַד שֶׁיִּסְתַּכֵּל בַּעֲבוֹדַת הקב"ה, וְאָז תִּהְיֶה לוֹ נְשָׁמָה, וַאֲמַרְתֶּם שֶׁהַנְּשָׁמָה הִיא קְדוֹשָׁה, מְעֻלָּה עַל הַכֹּל. אִם כֵּן מַהוּ זֶה שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב, ׳כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ׳ (שם ז)? לָמָּה מֵתוּ, הוֹאִיל וְהָיְתָה לָהֶם נְשָׁמָה, הָיָה לָהֶם לְהִנָּצֵל. לֹא הָיָה בְּיָדוֹ. בָּאוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לָהֶם, כָּךְ הוּא וַדַּאי, וְהַכָּתוּב מְסַיֵּעַ לָנוּ, שֶׁכָּךְ אָמַר אָבִיו, שֶׁכְּשֶׁבָּא הַמַּבּוּל, לֹא הָיָה אָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה הקב"ה בִּשְׁבִילוֹ, חוּץ מִנֹּחַ וּבָנָיו. וּזְכוּתָם לֹא הָיְתָה, אֶלָּא לְהָגֵן עֲלֵיהֶם וְעַל בָּתֵּיהֶם, וְלֹא הָיְתָה זְכוּתָם מַסְפֶּקֶת כָּל כָּךְ, לְהָגֵן עַל כָּל הַדּוֹר. וְאוֹתָם שֶׁהָיוּ זַכָּאִים בַּתְּחִלָּה, כְּגוֹן חֲנוֹךְ וָיֶרֶד, שֶׁהָיְתָה לָהֶם נְשָׁמָה, וְרָאוּי הָיָה שֶׁיַּעֲשֶׂה הקב"ה בִּשְׁבִילָם, מֵתוּ קֹדֶם לָזֶה. וְזֶהוּ שֶׁאוֹמֵר הַכָּתוּב, ׳כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו׳, שֶׁעַל אוֹתָם שֶׁנְּשָׁמָה קְדוֹשָׁה הָיְתָה בָּהֶם. שֶׁלֹּא תֹּאמַר שֶׁעַל אֵלֶּה שֶׁהָיוּ בַּמַּבּוּל אָמַר הַכָּתוּב, אֶלָּא בָּא הַכָּתוּב וְאָמַר, ׳מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ׳, שֶׁלֹּא הָיוּ בִּימֵי דּוֹר הַמַּבּוּל, וְלֹא בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן, אֶלָּא בֶּחָרָבָה מֵתוּ, כְּלוֹמַר כְּבָר נִסְתַּלְּקוּ מִן הָעוֹלָם, וְלֹא נִשְׁאַר בָּעוֹלָם צַדִּיק לְהָגֵן עַל דּוֹרוֹ, וְאָז נַעֲשָׂה דִּין בָּרְשָׁעִים. אָמַר לוֹ רַבִּי חִיָּיא לְרַבִּי אַבָּא, הֲלֹא אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁגֻּלְגֹּלֶת הַזָּהָב הַזֹּאת הִיא מִבַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה. אֹמַר, אַשְׁרֵיכֶם בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, רַב חֶלְקְכֶם עַל הַכֹּל לָעוֹלָם הַבָּא.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: שאל רבי אבא לרבי חייא, אמריתון דנשמתא לא עייל בבר נש, עד דיסתכל בפולחנא דקודשא בריך הוא, וכדין להוי ליה נשמתא, ואמריתון דנשמתא היא קדישא, מעליא על כולא. אם כן מאי האי דאמר קרא, ׳כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו׳ (שם ז). למה מתו, הואיל והוה להו נשמתא, הוה להו לאשתזבא. לא הוה בידיה. אתו ושיילוה לרבי אלעזר בר' שמעון, אמר ליה כך הוא ודאי, וקרא מסייע לן, דהכי אמר אבוי, דכד אתי טופנא לא הוה בר נש דיעביד הקדוש ברוך הוא בגיניה, בר מנח ובנוהי. וזכותהון לא הוה, אלא לאגין עליהון ועל בתיהון, ולא הוה סגי זכותהון כל כך, לאגנא על כל דרא. ואינון דהוו זכאין בקדמיתא, כגון חנוך וירד, דהוה להון נשמתא, וחזיין למיעבד הקדוש ברוך הוא בגיניהון, מיתו מקדמת דנא. והינו דאמר קרא, ׳כל אשר נשמת רוח חיים באפיו׳, דעל אינון דנשמתא קדישא הוה בהו. דלא תימא דעל אלין דהוו בטופנא אמר קרא. אלא אתא קרא, ואמר, ׳מכל אשר בחרבה מתו׳, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן, אלא בחרבה מתו, כלומר כבר נסתלקו מן העולם, ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו, ואז נעשה דין ברשעים. אמר ליה ר' חייא לרבי אבא, לא אמרית לך דהאי גולגלתא דדהבא דהוא ממאריהון דמתניתין. לימא, זכאין אתון מאריהון דמתניתין, סגי חולקיהון על כולא לעלמא דאתי.

התרגום: שאל רבי אבא את רבי חייא, אמרתם שהנשמה אינה נכנסת באדם, עד שיסתכל בעבודת הקב"ה, ואז תהיה לו נשמה, ואמרתם שהנשמה היא קדושה, מעלה על הכל. אם כן מהו זה שאומר הכתוב, ׳כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו׳ (שם ז)? למה מתו, הואיל והיתה להם נשמה, היה להם להנצל. לא היה בידו. באו ושאלו את רבי אלעזר ברבי שמעון, אמר להם, כך הוא ודאי, והכתוב מסיע לנו, שכך אמר אביו, שכשבא המבול, לא היה אדם שיעשה הקב"ה בשבילו, חוץ מנח ובניו. וזכותם לא היתה, אלא להגן עליהם ועל בתיהם, ולא היתה זכותם מספקת כל כך, להגן על כל הדור. ואותם שהיו זכאים בתחלה, כגון חנוך וירד, שהיתה להם נשמה, וראוי היה שיעשה הקב"ה בשבילם, מתו קדם לזה. וזהו שאומר הכתוב, ׳כל אשר נשמת רוח חיים באפיו׳, שעל אותם שנשמה קדושה היתה בהם. שלא תאמר שעל אלה שהיו במבול אמר הכתוב, אלא בא הכתוב ואמר, ׳מכל אשר בחרבה מתו׳, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו הזמן, אלא בחרבה מתו, כלומר כבר נסתלקו מן העולם, ולא נשאר בעולם צדיק להגן על דורו, ואז נעשה דין ברשעים. אמר לו רבי חייא לרבי אבא, הלא אמרתי לך שגלגלת הזהב הזאת היא מבעלי המשנה. אמר, אשריכם בעלי המשנה, רב חלקכם על הכל לעולם הבא.

לימוד הפיסקה עם כל המפרשים והכלים