ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 102: מדרש רות בהמשכו - הדין שלמעלה ודרשות ׳עיר קטנה׳ ותקון נרו של דוד › פיסקה 27

׳וחכמת המסכן בזויה׳ - שלשים שנותיו הפגומות של דוד וירידת תקון הנר

זוהר חדש · מדרש רות בהמשכו - הדין שלמעלה ודרשות ׳עיר קטנה׳ ותקון נרו של דוד · מאמר 102 · פיסקה 27

לשון הזוהר

תְּלָתִין שְׁנִין הֲווֹ, דְּהֲוָה אָזֵל מִנְּהוֹן בְּמַדְבְּרָא, וּמִנְּהוֹן בְּעָנָא. וּבְהַהִיא זִמְנָא, ׳וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה׳. ׳וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים׳ מִקַּמֵּי שָׁאוּל מַלְכָּא. הָא דְּלָא אִשְׁתָּאֲרוּ בֵּיהּ אֶלָּא אַרְבְּעִין חָסֵר אַחַת, דְּהָא שַׁתָּא חָדָא הֲוָה עָרִיק מִקַּמֵּי בְּרֵיהּ אַבְשָׁלוֹם. וּבְגִין כָּךְ נְחָתַת תִּקּוּנָא דִּשְׁרַגָּא, עַד דְּהֲוָה כְּפֶשַׂע בֵּינוֹ וּבֵין הַמָּוֶת. וְכָל דָּא, מִקַּמֵּי דְּאָדָם לָא אִידְכַּר מִינֵיהּ בְּקַדְמִיתָא, לְאוֹסָפָא לֵיהּ אִינוּן תְּלָתִין שְׁנִין לְתַתָּא, לְאַשְׁלָמָא לֵיהּ לְמֵאָה. וְאִתְפְּגִימוּ תְּלָתִין שְׁנִין לְתַתָּא, מֵאִינוּן שִׁבְעִין שְׁנִין, דְּהֲוָה חָכְמָתוֹ ׳בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם׳ נִשְׁמָעִין.

תרגום

שְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיוּ, שֶׁהָלַךְ מֵהֶן בַּמִּדְבָּר, וּמֵהֶן בַּצֹּאן. וּבְאוֹתוֹ זְמַן, ׳וְחָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה׳. ׳וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים׳ (קהלת ט, טז) - מִלִּפְנֵי שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ. הֲרֵי שֶׁלֹּא נִשְׁאֲרוּ בּוֹ אֶלָּא אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, שֶׁהֲרֵי שָׁנָה אַחַת הָיָה בּוֹרֵחַ מִלִּפְנֵי בְּנוֹ אַבְשָׁלוֹם. וּמִשּׁוּם כָּךְ יָרַד תִּקּוּן הַנֵּר, עַד שֶׁהָיָה כְּפֶשַׂע בֵּינוֹ וּבֵין הַמָּוֶת. וְכָל זֶה, מִפְּנֵי שֶׁאָדָם לֹא נִזְכַּר מִמֶּנּוּ בַּתְּחִלָּה, לְהוֹסִיף לוֹ אוֹתָן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה לְמַטָּה, לְהַשְׁלִים לוֹ לְמֵאָה. וְנִפְגְּמוּ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה לְמַטָּה, מֵאוֹתָן שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ ׳בְּזוּיָה וּדְבָרָיו אֵינָם נִשְׁמָעִים׳.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: תלתין שנין הוו, דהוה אזל מנהון במדברא, ומנהון בענא. ובההיא זמנא, ׳וחכמת המסכן בזויה׳. ׳ודבריו אינם נשמעים׳ מקמי שאול מלכא. הא דלא אשתארו ביה אלא ארבעין חסר אחת, דהא שתא חדא הוה עריק מקמי בריה אבשלום. ובגין כך נחתת תקונא דשרגא, עד דהוה כפשע בינו ובין המות. וכל דא, מקמי דאדם לא אידכר מיניה בקדמיתא, לאוספא ליה אינון תלתין שנין לתתא, לאשלמא ליה למאה. ואתפגימו תלתין שנין לתתא, מאינון שבעין שנין, דהוה חכמתו ׳בזויה ודבריו אינם׳ נשמעין.

התרגום: שלשים שנה היו, שהלך מהן במדבר, ומהן בצאן. ובאותו זמן, ׳וחכמת המסכן בזויה׳. ׳ודבריו אינם נשמעים׳ (קהלת ט, טז) - מלפני שאול המלך. הרי שלא נשארו בו אלא ארבעים חסר אחת, שהרי שנה אחת היה בורח מלפני בנו אבשלום. ומשום כך ירד תקון הנר, עד שהיה כפשע בינו ובין המות. וכל זה, מפני שאדם לא נזכר ממנו בתחלה, להוסיף לו אותן שלשים שנה למטה, להשלים לו למאה. ונפגמו שלשים שנה למטה, מאותן שבעים שנה, שהיתה חכמתו ׳בזויה ודבריו אינם נשמעים׳.

לימוד הפיסקה עם כל המפרשים והכלים

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: