ממלכת הזוהר › זוהר › וירא › מאמר 36: ׳בכל צרתם לא צר׳ - שכינה עם ישראל בגלותם ובגאולתם › פיסקה 3 (קכ ע"ב)

׳מלאך פניו׳ - שכינה, שבזכותה נזכרים ישראל להיגאל

וירא · ׳בכל צרתם לא צר׳ - שכינה עם ישראל בגלותם ובגאולתם · מאמר 36 · פיסקה 3 · דף קכ ע"ב

לשון הזוהר

דָּבָר אַחֵר ׳וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם׳, דָּא שְׁכִינְתָּא. דְּאִיהִי עִמְּהוֹן בְּגָלוּתָא וְאַתְּ אֲמַרְתְּ דְּאִיהוּ הוֹשִׁיעָם. אֶלָּא הָכִי הוּא וַדַּאי, דְּאִלֵּין אִנּוּן מִשְׁכְּנוֹתָיו דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגָלוּתָא, וּבְגִין דִּשְׁכִינְתָּא עִמְּהוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַדְכַּר לוֹן לְאוֹטָבָא לוֹן וְלְאֲפָקָא לוֹן מִן גָּלוּתָא, דִּכְתִיב, ׳וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי׳ (שמות ו, ה) בְּקַדְמִיתָא, וּלְבָתַר ׳וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלַי׳.

תרגום

דָּבָר אַחֵר ׳וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם׳ - זוֹ שְׁכִינָה, שֶׁהִיא עִמָּם בַּגָּלוּת, וְאַתָּה אוֹמֵר שֶׁהוּא הוֹשִׁיעָם? אֶלָּא כָּךְ זֶה בְּוַדַּאי, שֶׁאֵלֶּה הֵם מִשְׁכְּנוֹתָיו שֶׁל הקב"ה בַּגָּלוּת. וּמִשּׁוּם שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם, הקב"ה זוֹכֵר אוֹתָם לְהֵיטִיב לָהֶם וּלְהוֹצִיאָם מֵהַגָּלוּת, שֶׁכָּתוּב ׳וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי, בַּהַתְחָלָה׳ (שמות ו, ה) - וְאַחַר כָּךְ, ׳וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי׳ (שמות ג, ט).

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: דבר אחר ׳ומלאך פניו הושיעם׳, דא שכינתא. דאיהי עמהון בגלותא ואת אמרת דאיהו הושיעם. אלא הכי הוא ודאי, דאלין אנון משכנותיו דקודשא בריך הוא בגלותא, ובגין דשכינתא עמהון קודשא בריך הוא אדכר לון לאוטבא לון ולאפקא לון מן גלותא, דכתיב, ׳ואזכר את בריתי׳ (שמות ו, ה) בקדמיתא, ולבתר ׳ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי׳.

התרגום: דבר אחר ׳ומלאך פניו הושיעם׳ - זו שכינה, שהיא עמם בגלות, ואתה אומר שהוא הושיעם? אלא כך זה בודאי, שאלה הם משכנותיו של הקב"ה בגלות. ומשום ששכינה עמהם, הקב"ה זוכר אותם להיטיב להם ולהוציאם מהגלות, שכתוב ׳ואזכר את בריתי, בהתחלה׳ (שמות ו, ה) - ואחר כך, ׳ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי׳ (שמות ג, ט).

מן המפרשים

אור החמה: ד"א ומלאך פניו וגו' מה שיש בין שני הפירושים הוא כי לפי' הראשון הושיעם היא השכינה עצמו ובמה הושיעם במה שהיא עמהם בגלות. וז"ש הושיעם מקדמת דנא וגו' . ולפי' שני הושיעם לא אהדר למלאך דהיינו שכינה אלא לקב"ה שהושיעם בסבת המלאך…

רמ"א: ואזכור ואזכור כו'. עיין לעיל דף נ"א ע"א (סו:) ודף נ"ב ע"ג (עיין סט:) :

הסולם: ד"א ומלאך פניו הושיעם: זו היא השכינה, שהיא עמהם בגלות, כמו שאומר בתחילת הכתוב, ואתה אומר שהוא הושיעם, ואם נמצא עמהם בגלות, הרי עוד לא הושיעם. ומשיב אלא כך הוא ודאי, שאלו הצרות של ישראל, הם משכנותיו של הקב"ה בגלות, דהיינו…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: