ממלכת הזוהר › זוהר › ויקרא › מאמר 45: לילית רוח נוקבא מנקב תהום רבה - בריחתה מן האדם לכרכי הים, ורפואת השמירה בשעת הזיווג › פיסקה 2 (יט ע"א)

ירד ענן ודחה את הרוחות - ׳תוצא הארץ נפש חיה׳, ׳ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה׳

ויקרא · לילית רוח נוקבא מנקב תהום רבה - בריחתה מן האדם לכרכי הים, ורפואת השמירה בשעת הזיווג · מאמר 45 · פיסקה 2 · דף יט ע"א

לשון הזוהר

בְּהַהִיא שַׁעֲתָא נָחִית עֲנָנָא חַד, ודָחָא (וזריק) לְכָל אִינּוּן רוּחִין. וּבְשַׁעֲתָא דָּא כְּתִיב, (בראשית א כד) ׳וַיֹאמֶר אֱלהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְהָא אוֹקִימְנָא, דְּנוּקְבָּא אִתְעַבְּרַת מִן דְּכוּרָא מִן הַהוּא נֶפֶשׁ דְּאָדָם, וְהִיא אַפִּיקַת הַהוּא רוּחָא, לְנָשְׁבָא בֵּיהּ בָּאָדָם, כָּלִיל מִתְּרֵין סִטְרִין כַּדְקָא חֲזִי, הֲדָא הוּא׳ דִכְתִיב, (בראשית ב) ׳וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳׳׳. לְנֶפֶשׁ חַיָּה מַמָּשׁ. וּמַאן דְּאִסְתָּפַּק בְּהַאי, בְּגִין דְּלָא יָדַע, אִי חַיָּה זוֹ הִיא חַיָּה תַּתָּאָה, אוֹ חַיָּה דִּשְׁמָהּ יִשְׂרָאֵל, אוֹ מִדְּכוּרָא אוֹ מִנוּקְבָּא. אֲבָל לָא כְּתִיב לְנֶפֶשׁ הַחַיָּה, אֶלָּא לְנְפֶשׁ חַיָּה סְתָם, דְּמַשְׁמַע כֹּלָּא.

תרגום

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָרַד עָנָן אֶחָד וְדָחָה (וְזָרַק) אֶת כָּל אוֹתָן הָרוּחוֹת, וּבַשָּׁעָה הַזּוֹ כָּתוּב, ׳וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה׳ (בראשית א, כד) - וַהֲרֵי בֵּאַרְנוּ, שֶׁנוּקְבָּא מִתְעַבֶּרֶת מִן הַזָּכָר מִן אוֹתָהּ נֶפֶשׁ שֶׁל אָדָם, וְהִיא מוֹצִיאָה אוֹתָהּ הָרוּחַ לְנַשֵּׁב אוֹתָהּ בָּאָדָם, כְּלוּלָה מִשְּׁנֵי צְדָדִים כָּרָאוּי. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳ (בראשית ב, ז). ׳לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳ מַמָּשׁ. וּמִי שֶׁמִּסְתַּפֵּק בָּזֶה, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הַחַיָּה הַזּוֹ הִיא הַחַיָּה הַתַּחְתּוֹנָה, אוֹ הַחַיָּה שֶׁשְּׁמָהּ יִשְׂרָאֵל, אוֹ מֵהַזָּכָר אוֹ מֵהַנּוּקְבָּא. אֲבָל לֹא כָתוּב ׳לְנֶפֶשׁ הַחַיָּה׳, אֶלָּא ׳לְנֶפֶשׁ חַיָּה׳ סְתָם, שֶׁמַּשְׁמָע הַכֹּל.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: בההיא שעתא נחית עננא חד, ודחא (וזריק) לכל אינון רוחין. ובשעתא דא כתיב, (בראשית א כד) ׳ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה והא אוקימנא, דנוקבא אתעברת מן דכורא מן ההוא נפש דאדם, והיא אפיקת ההוא רוחא, לנשבא ביה באדם, כליל מתרין סטרין כדקא חזי, הדא הוא׳ דכתיב, (בראשית ב) ׳ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה׳. לנפש חיה ממש. ומאן דאסתפק בהאי, בגין דלא ידע, אי חיה זו היא חיה תתאה, או חיה דשמה ישראל, או מדכורא או מנוקבא. אבל לא כתיב לנפש החיה, אלא לנפש חיה סתם, דמשמע כלא.

התרגום: באותה שעה ירד ענן אחד ודחה (וזרק) את כל אותן הרוחות, ובשעה הזו כתוב, ׳ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה׳ (בראשית א, כד) - והרי בארנו, שנוקבא מתעברת מן הזכר מן אותה נפש של אדם, והיא מוציאה אותה הרוח לנשב אותה באדם, כלולה משני צדדים כראוי. זהו שכתוב ׳ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה׳ (בראשית ב, ז). ׳לנפש חיה׳ ממש. ומי שמסתפק בזה, כי אינו יודע אם החיה הזו היא החיה התחתונה, או החיה ששמה ישראל, או מהזכר או מהנוקבא. אבל לא כתוב ׳לנפש החיה׳, אלא ׳לנפש חיה׳ סתם, שמשמע הכל.

מן המפרשים

מקדש מלך: לנפש חיה ממש פירוש זעיר הנק' חיה והנוקבא נק' חיה ג"כ כדמפרש. ומ"ש לא כתיב לנפש החיה. פי' דמשמע הוא זעיר הידוע ולכך החיה ה' הידיעה ומדכתיב חיה ש"מ שעל שניהם מדבר ולפ"ז פירוש הכתוב דלעיל ויאמר אלהים היא בינה:

אור החמה: ויהי האדם לנפש חיה. דחיה משמע דכר ונוקבא כדמסיק. חיה תתא' מ' חיה דשמ' יש' ת"ת כדמפר' או מן דכורא או מן נוקבא. דמשמע כלא פי' כל ספי' הנק' חיה ת"ת ומ' והיינו סוד דו פרצופין כנזכר:

הסולם: בההיא שעתא נחית וכו׳: בשעה ההיא ירד ענן אחד, ודחה כל אלו הרוחות, שהיו מסבבים את האדם. ובשעה זו, כתוב, ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה, והרי העמדנו, שהנוקבא, שהיא המלכות, נתעברה מן הדכר, שהוא ז״א, עם נפש ההיא של האדם הראשון,…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: