ממלכת הזוהר › זוהר › ויקהל › מאמר 7: יונה שירד לספינה זו נשמת האדם - סוד גזרת הדין ורפואת התחיה › פיסקה 11 (קצט ע"ב)

משלשה ימים והלאה נדון האדם מעיניו וידיו ורגליו עד שלשים יום

ויקהל · יונה שירד לספינה זו נשמת האדם - סוד גזרת הדין ורפואת התחיה · מאמר 7 · פיסקה 11 · דף קצט ע"ב

לשון הזוהר

לְבָתַר דָּא, מִתְּלָתָא יוֹמִין וּלְהָלְאָה, כְּדֵין אִתְדָּן בַּר נָשׁ מְעֵינוֹי, מִיְּדוֹי, וּמֵרַגְּלוֹי, וְאוּקְמוּהָ עַד תְּלָתִין יוֹמִין. כָּל אִינּוּן תְּלָתִין יוֹמִין, אִתְדָּנוּ נַפְשָׁא וְגוּפָא כַּחֲדָא. וּבְגִינֵי כַּךְ אִשְׁתְּכַח נִשְׁמְתָא לְתַתָּא בְּאַרְעָא, דְּלָא סַלְקַת לְאַתְרָהּ. כְּאִתְּתָא דְּיַתְבַת לְבַר, כָּל יוֹמֵי מְסַאֲבוּתָא. לְבָתַר, נִשְׁמְתָא סַלְּקָא, וְגוּפָא אִתְבְּלֵי בְּאַרְעָא. עַד הַהוּא זִמְנָא דְּיִתְּעַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמֵיתַיָּיא.

תרגום

לְאַחַר זֶה, מִשְּׁלֹשָׁה יָמִים וָהָלְאָה, אָז נִדּוֹן הָאָדָם מֵעֵינָיו, מִיָּדָיו, מֵרַגְלָיו, וּפֵרְשׁוּהָ עַד שְׁלֹשִׁים יָמִים. כָּל אוֹתָם שְׁלֹשִׁים יָמִים נִדּוֹנִים הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף כְּאֶחָד, וּמִשּׁוּם כָּךְ הַנְּשָׁמָה נִמְצֵאת בָּאָרֶץ לְמַטָּה, שֶׁאֵינָהּ עוֹלָה לִמְקוֹמָהּ, כְּאִשָּׁה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת בַּחוּץ כָּל יְמֵי הַטֻּמְאָה. אַחַר כָּךְ הַנְּשָׁמָה עוֹלָה, וְהַגּוּף נִרְקָב בָּאָרֶץ, עַד אוֹתוֹ זְמַן שֶׁיָּעִיר הקב"ה אֶת הַמֵּתִים.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: לבתר דא, מתלתא יומין ולהלאה, כדין אתדן בר נש מעינוי, מידוי, ומרגלוי, ואוקמוה עד תלתין יומין. כל אינון תלתין יומין, אתדנו נפשא וגופא כחדא. ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא, דלא סלקת לאתרה. כאתתא דיתבת לבר, כל יומי מסאבותא. לבתר, נשמתא סלקא, וגופא אתבלי בארעא. עד ההוא זמנא דיתער קודשא בריך הוא למיתייא.

התרגום: לאחר זה, משלשה ימים והלאה, אז נדון האדם מעיניו, מידיו, מרגליו, ופרשוה עד שלשים ימים. כל אותם שלשים ימים נדונים הנפש והגוף כאחד, ומשום כך הנשמה נמצאת בארץ למטה, שאינה עולה למקומה, כאשה שיושבת בחוץ כל ימי הטמאה. אחר כך הנשמה עולה, והגוף נרקב בארץ, עד אותו זמן שיעיר הקב"ה את המתים.

מן המפרשים

אור החמה: ובגין כך אשתכחת נשמתא וגו' שצער זה הוא דין נשמה בזולת מה שידונו אותה אח"כ בעלותה בטבילת נהר דינור. לבתר נשמתא סלקא להתלבן כפי מה שהיא נדונית ליטהר ע"י טהריא"ל המלאך בפתח היכל לבנת הספיר.

אור יקר: לבתר נשמתא סלקא להתלבן כפי מה שהיא נדונית ליטהר על ידי טהריאל המלאך בפתח היכל לבנת הספי״ר, וגופא אתכלי אינו דין (תועלת) ]תולעת[ אלא עיכול שאר בשר וגידים וכיוצא שאינם בדין (תועלת) ]תולעת[ ולא סרחון אלא דין עפר, ואז הוא דין ששי…

הסולם: לבתר דא מתלתא וכו': לאח"ז מג' ימים ולהלאה, אז נידון האדם, מעיניו, על מה שהסתכל במה שאסור. מידיו, על מה שעשה דברים האסורים, ומרגליו, על שהלך לדברי עבירה, והעמדנו, שזה נמשך עד ל' יום. כל אלו ל' יום, נדונים הנפש והגוף יחד. ומשום…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר