'אל נפשו' לא 'את נפשו' - עליית אליהו מצד הזכר
ויגש · ׳הרעות להמית את בנה׳ - סוד רשות הרע ועליית אליהו בלא מיתה · מאמר 8 · פיסקה 10 · דף רט ע"א
לשון הזוהר
וּבְגִין כָּךְ אֶל נַפְשׁוֹ כְּתִיב, וְלָא כְּתִיב ׳אֶת נַפְשׁוֹ׳. דְּהָא אֶת נַפְשׁוֹ דָּא הִיא נוּקְבָא. וְאִי תֵימָא ׳וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר׳, כְּלָלָא דִּדְּכַר וְנוּקְבָא. כַּד הִיא בְּגוֹ דְּכוּרָא, כְּדֵין ׳וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר׳. אֶת הָאִשָּׁה, נוּקְבָא בִּלְחוּדָהָא, וְלָא דִּדְּכוּרָא. כְּגַוְונָא דָא אֶל נַפְשׁוֹ, דָּכָר בִּלְחוֹדוֹי, אֶת נַפְשׁוֹ נוּקְבָא בִּלְחוּדָהָא וְלָא כְּלִילוּ דִּדְּכוּרָא. וּבְגִין דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דִּדְּכוּרָא יַתִּיר מִכָּל בְּנֵי עַלְמָא, אִתְקְיַּים בְּקִיּוּמֵיהּ יַתִּיר, וְלָא מִית כִּשְׁאָר בְּנֵי עַלְמָא. בְּגִין דְּכֹלָּא אִיהוּ מֵאִילָנָא דְחַיֵּי, וְלָא מִגּוֹ עַפְרָא. וּבְגִין דָּא אִסְתַּלַּק לְעֵילָא, וְלָא מִית כְּאֹרַח כָּל בְּנֵי עַלְמָא. דִּכְתִיב, ׳וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיִם׳ (מלכים ב ב, יא).
תרגום
וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב ׳אֶל נַפְשׁוֹ׳, וְלֹא כָתוּב ׳אֶת נַפְשׁוֹ׳, שֶׁהֲרֵי אֶת נַפְשׁוֹ - זוֹ הַנּוּקְבָּא. וְאִם תֹּאמַר ׳וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר׳ - הַכְּלָלוּת שֶׁל זָכָר וְנוּקְבָּא כְּשֶׁהִיא בְּתוֹךְ הַזָּכָר, אָז ׳וְאֶל הָאִשָּׁה אָמַר׳. אֶת הָאִשָּׁה - הַנּוּקְבָּא לְבַדָּהּ, וְלֹא שֶׁל הַזָּכָר. כְּמוֹ זֶה אֶל נַפְשׁוֹ - הַזָּכָר לְבַדּוֹ. אֶת נַפְשׁוֹ - הַנּוּקְבָּא לְבַדָּהּ וְלֹא הִתְכַּלְּלוּת שֶׁל זָכָר. וּמִשּׁוּם שֶׁהוּא מִצַּד הַזָּכָר יוֹתֵר מִכָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, הִתְקַיֵּם בְּקִיּוּמוֹ יוֹתֵר, וְלֹא מֵת כִּשְׁאָר בְּנֵי הָעוֹלָם, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל הוּא מֵעֵץ הַחַיִּים, וְלֹא מִתּוֹךְ הֶעָפָר. וּמִשּׁוּם כָּךְ הִסְתַּלֵּק לְמַעְלָה וְלֹא מֵת כְּדֶרֶךְ כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, שֶׁכָּתוּב ׳וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם׳ (מלכים ב ב, יא).
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ובגין כך אל נפשו כתיב, ולא כתיב ׳את נפשו׳. דהא את נפשו דא היא נוקבא. ואי תימא ׳ואל האשה אמר׳, כללא דדכר ונוקבא. כד היא בגו דכורא, כדין ׳ואל האשה אמר׳. את האשה, נוקבא בלחודהא, ולא דדכורא. כגוונא דא אל נפשו, דכר בלחודוי, את נפשו נוקבא בלחודהא ולא כלילו דדכורא. ובגין דאיהו מסטרא דדכורא יתיר מכל בני עלמא, אתקיים בקיומיה יתיר, ולא מית כשאר בני עלמא. בגין דכלא איהו מאילנא דחיי, ולא מגו עפרא. ובגין דא אסתלק לעילא, ולא מית כארח כל בני עלמא. דכתיב, ׳ויעל אליהו בסערה השמים׳ (מלכים ב ב, יא).
התרגום: ומשום כך כתוב ׳אל נפשו׳, ולא כתוב ׳את נפשו׳, שהרי את נפשו - זו הנוקבא. ואם תאמר ׳ואל האשה אמר׳ - הכללות של זכר ונוקבא כשהיא בתוך הזכר, אז ׳ואל האשה אמר׳. את האשה - הנוקבא לבדה, ולא של הזכר. כמו זה אל נפשו - הזכר לבדו. את נפשו - הנוקבא לבדה ולא התכללות של זכר. ומשום שהוא מצד הזכר יותר מכל בני העולם, התקים בקיומו יותר, ולא מת כשאר בני העולם, משום שהכל הוא מעץ החיים, ולא מתוך העפר. ומשום כך הסתלק למעלה ולא מת כדרך כל בני העולם, שכתוב ׳ויעל אליהו בסערה השמים׳ (מלכים ב ב, יא).
מן המפרשים
מקדש מלך: וא"ת ואל האשה אמר פי' הרי האשה שהיא נוקבא אמר בה אל ותירץ כללא דדכר ונוקבא כדין איהי בגו דכורא כדין ואל האשה אמר ר"ל לעולם אל הוא דכורא והאי דאמר ואל האשה אמר היינו שהמ' שהיא אשה כלולה בזעיר שנקרא אל: בגין דכולא איהו מאילנא…
אור החמה: ואי תימא ואל האשה אמר כלו' הרי אל האשה אינו מורה על הזכר וקאמר אל. ותירץ שהנקבה היתה נכללת בזכר ובתוך הזכר היה גוזר על הנקבה שבתוכו והב"ה הכניס והכליל חוה בתוך אדם כדי שיהיה התיקון בעונשין אלו לשניהם יחד וזהו בעצמו מורה אומ'…
הסולם: ובגין כך אל וכו': ומשום זה כתוב, אל נפשו ולא כתוב את נפשו, כי את נפשו היא נקבה, שהנוקבא נקראת את, אבל אל הוא זכר. ואם תאמר, הרי כתוב ואל האשה אמר, שהיא נקבה. ומשיב, הוא כלל של זכר ונקבה, כי כאשר הנוקבא כלולה בתוך הזכר, נאמר…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: