תקיעת השופר- שבה יצאו ממצרים ומשם כל גאולה
הקדמה · פקודא עשיראה תפילין · מאמר 27 · פיסקה 4 · דף יג ע"ב
לשון הזוהר
וּבִתְקִיעוּ דְּשׁוֹפָרָא דָא נָפְקוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָךְ זְמִין זִימְנָא אַחֲרָא לְסוֹף יוֹמַיָּא, וְכָל פּוּרְקָנָא מֵהַאי שׁוֹפָר אַתְיָא, וּבְגִין כָּךְ אִית בָּהּ יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּפַרְשְׁתָא דָא, דְּהָא מֵהַאי שׁוֹפָר אָתֵי, בְּחֵילָא דְּיוּ"ד דְּפָתַח רַחְמָא דִילָהּ, וְאַפִּיק קָלֵיהּ לְפוּרְקָנָא דְעַבְדִין, וְדָא ה', אָת תִּנְיָינָא דִּשְׁמָא קַדִּישָׁא.
תרגום
וּבִתְקִיעַת הַשּׁוֹפָר הַזֶּה יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, וְכָךְ עָתִיד בְּפַעַם אַחֶרֶת בְּסוֹף הַיָּמִים. וְכָל גְּאֻלָּה מֵהַשּׁוֹפָר הַזֶּה בָּאָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ יֵשׁ יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּפָּרָשָׁה הַזּוֹ, שֶׁהֲרֵי מֵהַשּׁוֹפָר הַזֶּה בָּא, בַּכֹּחַ שֶׁל יוּ"ד שֶׁפּוֹתֵחַ רַחְמָהּ, וּמוֹצִיא קוֹלוֹ לִגְאֻלַּת הָעֲבָדִים, וְזוֹ ה', הָאוֹת הַשְּׁנִיָּה שֶׁל הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ובתקיעו דשופרא דא נפקו ישראל ממצרים, וכך זמין זימנא אחרא לסוף יומיא, וכל פורקנא מהאי שופר אתיא, ובגין כך אית בה יציאת מצרים בפרשתא דא, דהא מהאי שופר אתי, בחילא דיו"ד דפתח רחמא דילה, ואפיק קליה לפורקנא דעבדין, ודא ה', את תניינא דשמא קדישא.
התרגום: ובתקיעת השופר הזה יצאו ישראל ממצרים, וכך עתיד בפעם אחרת בסוף הימים. וכל גאלה מהשופר הזה באה, ומשום כך יש יציאת מצרים בפרשה הזו, שהרי מהשופר הזה בא, בכח של יו"ד שפותח רחמה, ומוציא קולו לגאלת העבדים, וזו ה', האות השניה של השם הקדוש.
מן המפרשים
מקדש מלך: ודא ה' את תניינא דשמא קדישא קשה דיו"ד היא מוח חכמה דזעיר וה"א מוח בינתו ולמה ייחס הזוהר פ' קדש שהיא חכמה דזעיר לאבא ופרשת והיה כי יביאך שהיא בינה דזעיר לאימא. כנראה מפשט לשון הזוהר וי"ל ע"פי מ"ש האר"י ז"ל כי החכמות מתייחסים…
אור החמה: וכך זמין זמנא אחרא לסוף יומיא: הכריח עוד שפרשה ב' היא בבינה ואמ' שלעתיד לבא מכאן בא הפורקן והחירות וכן כל פורקנא מהאי שופר אתיא ועם היות שגם בפ' ראשונה שהיא החכמה יש בה יציאת מצרי' הוא בהכריח אחר שמכחו נפתח השופר כנזכ' כדי…
אור יקר: דהא מהאי שופר וכו/ מה ענינו אי הוי בהילא דיו״ד אי לא, לנרצה הנה. יז) אומ': ודא ה/ את תניינא, וכי עד עתה לא שמענו זה ומאי נפקא לן מינה. יוז) אומ׳: דכליל כולא. וביה ייחודא דכולא וביה אתייחדן. והוא נטיל כולא, הם ד׳ דברים וכולם…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: