דיבור פה האדם מעורר התעוררות עליונה לטוב ולרע
בשלח · ׳ה' ילחם לכם ואתם תחרישון׳ - מלחמת מצרים כדין הנעשה ברחמים · מאמר 7 · פיסקה 3 · דף מז ע"ב
לשון הזוהר
תָּא חֲזִיִ הַהוּא מִלָּה דְּנָפִיק מִפּוּמֵיהּ דְּבַר נָשׁ, סַלְּקָא וְאִתְּעַר אִתְעָרוּתָא לְעֵילָּא, אִי לְטָב, אִי לְבִישׁ. וּמַאן דְּיָתִיב בְּעִנּוּגָא דְּשַׁבְּתָא, אָסִיר לֵיהּ לְאִתְּעָרָא מִלָּה (מ"ג ב') דְּחוֹל, דְּהָא פָּגִים פְּגִימוּ בְּיוֹמָא קַדִּישָׁא. מַאן דְּיָתִיב בְּהִילּוּלָא דְּמַלְכָּא, לָא יִתְחָזֵי לְמִשְׁבַּק לְמַלְכָּא, וְיִתְעַסֵּק בְּאַחֲרָא. וּבְכָל יוֹמָא בָּעֵי לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא, וּלְאִתְעֲרָא אַתְעָרוּתָא מִמָּה דְּאִצְטְרִיךְ. וּבְשַׁבָּת, בְּמִלֵּי דִּשְׁמַיָּא, וּבִקְדוּשָּׁה דְּיוֹמָא בָּעֵי לְאִתְּעָרָא, וְלָא בְּמִלָּה אַחֲרָא.
תרגום
בֹּא רְאֵה, אוֹתוֹ הַדִּבּוּר שֶׁיּוֹצֵא מִפִּי הָאָדָם, עוֹלֶה וּמְעוֹרֵר הִתְעוֹרְרוּת עֶלְיוֹנָה, אִם לְטוֹב אִם לְרַע. וּמִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּעֹנֶג שַׁבָּת, אָסוּר לוֹ לְעוֹרֵר דִּבּוּר שֶׁל חֹל, שֶׁהֲרֵי הוּא פּוֹגֵם פְּגָם בַּיּוֹם הַקָּדוֹשׁ. מִי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּהִלּוּלַת הַמֶּלֶךְ, לֹא רָאוּי שֶׁיַּעֲזֹב אֶת הַמֶּלֶךְ וְיִתְעַסֵּק בְּאַחֵר. וּבְכָל יוֹם צָרִיךְ לְהַרְאוֹת מַעֲשֶׂה וּלְעוֹרֵר הִתְעוֹרְרוּת מִמַּה שֶּׁצָּרִיךְ, וּבְשַׁבָּת בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם וּבִקְדֻשַּׁת הַיּוֹם צָרִיךְ לְהִתְעוֹרֵר, וְלֹא בְּדָבָר אַחֵר.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: תא חזי ההוא מלה דנפיק מפומיה דבר נש, סלקא ואתער אתערותא לעילא, אי לטב, אי לביש. ומאן דיתיב בענוגא דשבתא, אסיר ליה לאתערא מלה (מ"ג ב') דחול, דהא פגים פגימו ביומא קדישא. מאן דיתיב בהילולא דמלכא, לא יתחזי למשבק למלכא, ויתעסק באחרא. ובכל יומא בעי לאחזאה עובדא, ולאתערא אתערותא ממה דאצטריך. ובשבת, במלי דשמיא, ובקדושה דיומא בעי לאתערא, ולא במלה אחרא.
התרגום: בא ראה, אותו הדבור שיוצא מפי האדם, עולה ומעורר התעוררות עליונה, אם לטוב אם לרע. ומי שיושב בענג שבת, אסור לו לעורר דבור של חל, שהרי הוא פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בהלולת המלך, לא ראוי שיעזב את המלך ויתעסק באחר. ובכל יום צריך להראות מעשה ולעורר התעוררות ממה שצריך, ובשבת בדברי שמים ובקדשת היום צריך להתעורר, ולא בדבר אחר.
מן המפרשים
הסולם: תא חזי ההוא וכו': בוא וראה, מלה ההיא היוצאת מפי האדם, עולה ומעוררת התעוררות של מעלה, אם לטוב אם לרע. ומי שיושב בתענוג שבת אסור לו לעורר מלה של חול. כי פוגם פגם ביום הקדוש. מי שיושב בשמחת המלך אינו ראוי שיעזוב את המלך ויעסוק באחר.