ממלכת הזוהר › זוהר › בראשית › מאמר 64: וינחם ה' - ויתעצב אל לבו › פיסקה 2 (נז ע"א)

וינחם ה' - לר׳ יוסי מתנחם על מעשי ידיו וחס עליהם, ולר׳ חזקיה נוטל תנחומים לאבדם

בראשית · וינחם ה' - ויתעצב אל לבו · מאמר 64 · פיסקה 2 · דף נז ע"א

לשון הזוהר

וְתָא חֲזִי, כַּד עָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דִּינָא בְּחַיָּיבֵי עָלְמָא, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חָטָאן קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְאַרְגְּזִין לֵיהּ כָּל יוֹמָא, לָא בָּעֵי לְאוֹבָדָא לְהוּ מֵעָלְמָא. וְכַד אַשְׁגַּח בְּעוֹבָדֵיהוֹן אִתְנַחַם עֲלַיְיהוּ עַל דְּאִינּוּן עוֹבָדֵי יְדוֹי, וְאוֹרִיךְ לוֹן בְּעָלְמָא, וּבְגִין דְּאִינּוּן עוֹבָדֵי יְדוֹי נָטִיל נֶחָמָה וְאִתְנַחַם עֲלַיְיהוּ וְחָיִיס עֲלַיְיהוּ, וְכַד בָּעֵי לְמֶעְבַּד בְּהוּ דִּינָא כִּבְיָכוֹל עֲצִיב, דְּכֵיוָן דְּעוֹבָדֵי יְדוֹי אִינּוּן עֲצִיב עֲלַיְיהוּ, כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר ׳וְדַחֲוָון לָא הַנְעֵל קָדָמוֹהִי׳. וְהָא כְּתִיב ׳הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ׳. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, תָּא חֲזִי ׳וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ׳ כְּתִיב, אֶל לִבּוֹ עֲצִיב, וְלָא לַאֲתַר אַחֲרָא. ׳לִבּוֹ׳, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ׳כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה׳. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, ׳וַיִּנָּחֶם יהו"ה׳ כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ׳וַיִנָּחֶם יהו"ה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ׳. רַבִּי יֵיסָא אָמַר לְטָב, רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר לְבִישׁ. רַבִּי יֵיסָא אָמַר לְטָב, כְּמָה דְּאִתְּמַר דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נָחִים עַל דְּאִינּוּן עוֹבָדֵי יְדוֹי וְחָיִיס עֲלַיְיהוּ, ׳וַיִּתְעַצֵּב׳ בְּגִין דְּאִינּוּן חָטָאן קַמֵּיהּ. וְרַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר לְבִישׁ, דְּכַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בָּעֵי לְאוֹבָדָא לְחַיָּיבֵי עָלְמָא נָטִיל נִחוּמִין עֲלַיְיהוּ וְקַבִּיל נִיחוּמִין, כִּבְיָכוֹל כְּמַאן דִּמְקַבֵּל נִיחוּמִין עַל מָה דְּאָבִיד, כֵּיוָן דְּקַבֵּל נִיחוּמִין וַדַּאי דִּינָא אִתְעֲבֵד וְלָא תַּלְיָא מִלְּתָא בִּתְשׁוּבָה. אֵימָתַי תַּלְיָא בִּתְשׁוּבָה, עַד לָא קַבִּיל תַּנְחוּמִין עֲלַיְיהוּ, הָא קַבִּיל תַּנְחוּמִין עֲלַיְיהוּ לָא תַּלְיָיא מִלְּתָא בִּתְשׁוּבָה כְּלָל וְדִינָא אִתְעֲבִיד, וּכְדֵין אוֹסִיף דִּינָא עַל דִּינָא, וְאַתְקִיף לְהַהוּא אֲתַר דְּדִינָא לְמֶעְבַּד דִּינָא וְאוֹבִיד לוֹן לְחַיָּיבַיָּא מִן עָלְמָא, וְכֹלָּא בִּקְרָא דִּכְתִיב ׳וַיִּנָּחֶם יהו"ה׳, קִבֵּל תַּנְחוּמִין, וּלְבָתַר ׳וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ׳, יָהַב תּוּקְפָּא לְדִינָא לְמֶעְבַּד דִּינָא.

תרגום

וּבֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁעוֹשֶׂה הקב"ה דִּין בְּרִשְׁעֵי הָעוֹלָם, אַף עַל גַּב שֶׁהֵם חָטְאוּ לִפְנֵי הקב"ה וְהִרְגִּיזוּ אוֹתוֹ כָּל יוֹם, אֵינוֹ רוֹצֶה לְאַבֵּד אוֹתָם מֵהָעוֹלָם. וּכְשֶׁמַּשְׁגִּיחַ בְּמַעֲשֵׂיהֶם, מִתְנַחֵם עֲלֵיהֶם עַל שֶׁהֵם מַעֲשֵׂי יָדָיו. וּמַאֲרִיךְ לָהֶם בָּעוֹלָם. וּבִגְלַל שֶׁהֵם מַעֲשֵׂי יָדָיו, נוֹטֵל נֶחָמָה וּמִתְנַחֵם עֲלֵיהֶם וְחָס עֲלֵיהֶם. וּכְשֶׁרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בָּהֶם דִּין, כִּבְיָכוֹל הוּא עָצוּב. שֶׁכֵּיוָן שֶׁהֵם מַעֲשֵׂי יָדָיו, הוּא עָצוּב עֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ו) וּשְׂמָחוֹת לֹא הִכְנִיס לְפָנָיו. וַהֲרֵי כָּתוּב (דברי הימים א טז) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, בֹּא רְאֵה, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ כָּתוּב. הוּא הִתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ וְלֹא לְמָקוֹם אַחֵר. לִבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה. רַבִּי יִצְחָק אָמַר, וַיִּנָּחֶם יהו"ה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב) וַיִּנָּחֶם יהו"ה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. רַבִּי יֵיסָא אָמַר לְטוֹב. רַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר לְרַע. רַבִּי יֵיסָא אָמַר לְטוֹב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר שהקב"ה מִתְנַחֵם עַל אוֹתָם מַעֲשֵׂי יָדָיו וְחָס עֲלֵיהֶם. וַיִּתְעַצֵּב, מִשּׁוּם שֶׁהֵם חוֹטְאִים לְפָנָיו. וְרַבִּי חִזְקִיָּה אָמַר לְרַע, שֶׁכְּשֶׁרוֹצֶה הקב"ה לְאַבֵּד רִשְׁעֵי הָעוֹלָם, נוֹטֵל עֲלֵיהֶם נִחוּמִים וּמְקַבֵּל נִחוּמִים, כִּבְיָכוֹל כְּמִי שֶׁמְּקַבֵּל נִחוּמִים עַל מַה שֶּׁאָבַד. כֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל נִחוּמִים, וַדַּאי נַעֲשָׂה דִין, וְלֹא תָלוּי הַדָּבָר בִּתְשׁוּבָה. אֵימָתַי זֶה תָלוּי בִּתְשׁוּבָה? עַד שֶׁלֹּא קִבֵּל עֲלֵיהֶם תַּנְחוּמִים. הֲרֵי שֶׁקִּבֵּל עֲלֵיהֶם תַּנְחוּמִים, אָז הַדָּבָר כְּבָר לֹא תָלוּי בִּתְשׁוּבָה כְּלָל וְהַדִּין נַעֲשָׂה. וְאָז מוֹסִיף דִּין עַל דִּין וּמְחַזֵּק אֶת אוֹתוֹ מְקוֹם הַדִּין לַעֲשׂוֹת דִּין, וּמְאַבֵּד אֶת הָרְשָׁעִים מֵהָעוֹלָם. וְהַכֹּל בַּפָּסוּק, שֶׁכָּתוּב וַיִּנָּחֶם יהו"ה, קִבֵּל תַּנְחוּמִים. וְאַחַר כָּךְ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ, נָתַן כֹּחַ לַדִּין לַעֲשׂוֹת דִּין.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: ותא חזי, כד עביד קודשא בריך הוא דינא בחייבי עלמא, אף על גב דאינון חטאן קמי קודשא בריך הוא וארגזין ליה כל יומא, לא בעי לאובדא להו מעלמא. וכד אשגח בעובדיהון אתנחם עלייהו על דאינון עובדי ידוי, ואוריך לון בעלמא, ובגין דאינון עובדי ידוי נטיל נחמה ואתנחם עלייהו וחייס עלייהו, וכד בעי למעבד בהו דינא כביכול עציב, דכיון דעובדי ידוי אינון עציב עלייהו, כמה דאת אמר ׳ודחוון לא הנעל קדמוהי׳. והא כתיב ׳הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו׳. אמר רבי יוסי, תא חזי ׳ויתעצב אל לבו׳ כתיב, אל לבו עציב, ולא לאתר אחרא. ׳לבו׳, כמה דאת אמר ׳כאשר בלבבי ובנפשי יעשה׳. רבי יצחק אמר, ׳וינחם יהו"ה׳ כמה דאת אמר ׳וינחם יהו"ה על הרעה אשר דבר לעשות לעמו׳. רבי ייסא אמר לטב, רבי חזקיה אמר לביש. רבי ייסא אמר לטב, כמה דאתמר דקודשא בריך הוא נחים על דאינון עובדי ידוי וחייס עלייהו, ׳ויתעצב׳ בגין דאינון חטאן קמיה. ורבי חזקיה אמר לביש, דכד קודשא בריך הוא בעי לאובדא לחייבי עלמא נטיל נחומין עלייהו וקביל ניחומין, כביכול כמאן דמקבל ניחומין על מה דאביד, כיון דקבל ניחומין ודאי דינא אתעבד ולא תליא מלתא בתשובה. אימתי תליא בתשובה, עד לא קביל תנחומין עלייהו, הא קביל תנחומין עלייהו לא תלייא מלתא בתשובה כלל ודינא אתעביד, וכדין אוסיף דינא על דינא, ואתקיף לההוא אתר דדינא למעבד דינא ואוביד לון לחייביא מן עלמא, וכלא בקרא דכתיב ׳וינחם יהו"ה׳, קבל תנחומין, ולבתר ׳ויתעצב אל לבו׳, יהב תוקפא לדינא למעבד דינא.

התרגום: ובא וראה, כשעושה הקב"ה דין ברשעי העולם, אף על גב שהם חטאו לפני הקב"ה והרגיזו אותו כל יום, אינו רוצה לאבד אותם מהעולם. וכשמשגיח במעשיהם, מתנחם עליהם על שהם מעשי ידיו. ומאריך להם בעולם. ובגלל שהם מעשי ידיו, נוטל נחמה ומתנחם עליהם וחס עליהם. וכשרוצה לעשות בהם דין, כביכול הוא עצוב. שכיון שהם מעשי ידיו, הוא עצוב עליהם, כמו שנאמר (דניאל ו) ושמחות לא הכניס לפניו. והרי כתוב (דברי הימים א טז) הוד והדר לפניו עז וחדוה במקומו. אמר רבי יוסי, בא ראה, ויתעצב אל לבו כתוב. הוא התעצב אל לבו ולא למקום אחר. לבו, כמו שנאמר (שמואל א ב) כאשר בלבבי ובנפשי יעשה. רבי יצחק אמר, וינחם יהו"ה, כמו שנאמר (שמות לב) וינחם יהו"ה על הרעה אשר דבר לעשות לעמו. רבי ייסא אמר לטוב. רבי חזקיה אמר לרע. רבי ייסא אמר לטוב, כמו שנתבאר שהקב"ה מתנחם על אותם מעשי ידיו וחס עליהם. ויתעצב, משום שהם חוטאים לפניו. ורבי חזקיה אמר לרע, שכשרוצה הקב"ה לאבד רשעי העולם, נוטל עליהם נחומים ומקבל נחומים, כביכול כמי שמקבל נחומים על מה שאבד. כיון שקבל נחומים, ודאי נעשה דין, ולא תלוי הדבר בתשובה. אימתי זה תלוי בתשובה? עד שלא קבל עליהם תנחומים. הרי שקבל עליהם תנחומים, אז הדבר כבר לא תלוי בתשובה כלל והדין נעשה. ואז מוסיף דין על דין ומחזק את אותו מקום הדין לעשות דין, ומאבד את הרשעים מהעולם. והכל בפסוק, שכתוב וינחם יהו"ה, קבל תנחומים. ואחר כך ויתעצב אל לבו, נתן כח לדין לעשות דין.

מן המפרשים

כתם פז: אבל רע לא אקרי אלא מאן דמחבל ארחיה וסאיב גרמיה וסאיב ארעא. כי זה האיש רעתו רבה, שהוא גורם להגביר רוח הטומאה הנקרא 'רע', ועושה לו כסא לישב בו בארץ ולהמליכו, כי לא ינוח הטמא אלא על הטומאה 'ובאשר חללים שם הוא' (איוב לט ל) :

מהרח"ו: אתנחם עלייהו על דאינון עובדי ידוי. והוא פי' אומרו 'וינחם כי עשה' וכו': @והנה פירש ר' יוסי האי וינחם לטב, והקשה כי הכא כתיב

מקדש מלך: אל לבו עציב פירוש מלכות ולא לאתר אחרא פי' זעיר ולפי זה מ"ש הוד והדר לפניו היינו לפני זעיר. כיון דקביל תנחומין ודאי דינא. קשה לדעת ר' חזקיה דאמר לביש וקביל תנחומין על מה דאביד. איך יפרש הפ' וינחם ה' על הרעה וכו' והתם וכי קיבל…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: