יהושע שלא חטא למה מת - שנפגם בפגם הלבנה שנחשכה ונדבקה בנחש
בראשית · חטא אדה"ר · מאמר 54 · פיסקה 16 · דף נג ע"א
לשון הזוהר
רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה יָתִיב לֵילְיָא חַד וְלָעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וַהֲווּ יָתְבֵי קַמֵּיהּ רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הָא כְּתִיב ׳וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב׳, וְקָאַמְרִינָן דְּגָרְמוּ מוֹתָא עֲלַיְיהוּ מֵהַהוּא זִמְנָא וּלְעֵילָּא, וְשָׁלִיט בְּהוּ הַהוּא חִוְיָא בִּישָׁא דְּאַעְדּוּ לֵיהּ מִנַּיְיהוּ בְּקַדְמֵיתָא, יִשְׂרָאֵל תִּינַח, יְהוֹשֻׁעַ דְּלָא חָטָא אִתְעֲדִי מִנֵּיהּ הַהוּא זַיְינָא עִלָּאָה דְּקִבֵּל עִמְּהוֹן בְּטוּרָא דְסִינַי, אוֹ לָא. ‹נג.›אִי תֵּימָא דְּלָא אִתְעֲדִי מִנֵּיהּ, אִי הָכִי אַמַּאי מִית כִּשְׁאָר בְּנֵי נָשָׁא, אִי תֵּימָא דְּאִתְעֲדִי מִנֵּיהּ, אַמַּאי, וְהָא לָא חָטָא, דְּהָא אִיהוּ עִם מֹשֶׁה הֲוָה בְּשַׁעְתָּא דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל. וְאִי תֵּימָא דְּלָא קַבִּיל הַהוּא עִטְרָא בְּטוּרָא דְסִינַי כְּמָה דְּקַבִּילוּ יִשְׂרָאֵל, אַמַּאי. פָּתַח וְאָמַר, ׳כִּי צַדִּיק יהו"ה צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ׳, הַאי קְרָא אָמְרוּ בֵּיהּ חַבְרַיָּיא מַאי דְּקָאָמְרוּ, אֲבָל ׳כִּי צַדִּיק יהו"ה׳, צַדִּיק הוּא וּשְׁמֵיהּ צַדִּיק, וּבְגִינֵי כָּךְ ׳צְדָקוֹת אָהֵב׳. ׳יָשָׁר׳, אִיהוּ יָשָׁר כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ׳צַדִּיק וְיָשָׁר׳, וְעַל דָּא ׳יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ׳, כָּל בְּנֵי עָלְמָא, וִיתַקְּנוּ אָרְחַיְיהוּ לְמֵיהַךְ בְּאֹרַח מֵישַׁר כִּדְקָא יָאוּת. תָּא חֲזִי, כַּד דָּאִין קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלְמָא לָא דָן לֵיהּ אֶלָּא לְפוּם רוּבָּן דִּבְנֵי נָשָׁא. וְתָא חֲזִי, כַּד חָב אָדָם בְּאִילָנָא דְּאָכַל מִנֵּיהּ, גָּרַם לְהַהוּא אִילָנָא דְּשָׁרֵי בֵּיהּ מוֹתָא לְכָל עָלְמָא, וְגָרִים פְּגִימוּ לְאַפְרָשָׁא אִתְּתָא מִבַּעְלָהּ, וְקָאִים חוֹבָא דִּפְגִימוּ דָא בְּסִיהֲרָא עַד דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי. כֵּיוָן דְּקָיְימוּ יִשְׂרָאֵל בְּטוּרָא דְסִינַי אִתְעַבַר הַהוּא פְּגִימוּ דְסִיהֲרָא, וְקַיְימָא לְאַנְהָרָא תָּדִיר. כֵּיוָן דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל בְּעֶגְלָא, תָּבַת כְּמִלְּקַדְמִין סִיהֲרָא לְאִתְפַּגְמָא, וְשָׁלְטָא חִוְיָא בִּישָׁא וְאָחִיד בָּהּ וּמָשִׁיךְ לָהּ לְגַבֵּיהּ. וְכַד יָדַע מֹשֶׁה דְּחָבוּ יִשְׂרָאֵל וְאִתְעַבַר מִנַּיְיהוּ אִינּוּן זַיְינִין קַדִּישִׁין עִלָּאִין, יָדַע וַדַּאי דְּהָא חִוְיָא אָחִיד בָּהּ בְּסִיהֲרָא לְאַמְשָׁכָא לָהּ לְגַבֵּיהּ וְאִתְפְּגִימַת, כְּדֵין אַפִּיק לָהּ לְבַר. וְכֵיוָן דְּקַיְימָא לְאִתְפַּגְמָא, אַף עַל גַּב דִּיהוֹשֻׁעַ קָאִים בְּעִטְרָא דְזַיְינִין דִּילֵיהּ, כֵּיוָן דִּפְגִימֵי שַׁרְיָא בָּהּ וְאִתְהַדְּרַת כְּמָה דְּאִתְפְּגִימַת בְּחוֹבָא דְאָדָם, לָא יָכִיל בַּר נָשׁ לְאִתְקַיְּימָא, בַּר מֹשֶׁה דַּהֲוָה שָׁלִיט בָּהּ, וּמוֹתֵיהּ הֲוָה בְּסִטְרָא אַחֲרָא עִלָּאָה, וְעַל דָּא לָא הֲוָה רְשׁוּ בָּהּ לְקַיְּימָא לִיהוֹשֻׁעַ תָּדִיר וְלָא לְאַחֲרָא, וְעַל כָּךְ ׳אֹהֶל מוֹעֵד׳ קָרֵי לֵיהּ, דְּהָא שַׁרְיָא בֵּיהּ זְמַן קָצִיב לְכָל עָלְמָא. וְעַל דָּא רָזָא דְמִלָּה, אִית יַמִּינָא לְעֵילָּא וְאִית יַמִּינָא לְתַתָּא, אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָּא וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא. אִית יַמִּינָא לְעֵילָּא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה, וְאִית יַמִּינָא לְתַתָּא דְּאִיהוּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא. אִית שְׂמָאלָא לְעֵילָּא בִּקְדוּשָּׁה עִלָּאָה לְאַתְעָרָא רְחִימוּתָא לְאִתְקַשְּׁרָא סִיהֲרָא בַּאֲתַר קַדִּישָׁא לְעֵילָּא לְאִתְנַהֲרָא, וְאִית שְׂמָאלָא לְתַתָּא דְּאַפְרִישׁ רְחִימוּתָא דִלְעֵילָּא, וְאַפְרִישׁ לָהּ מִלְּאַנְהָרָא בְּשִׁמְשָׁא וּלְאִתְקָרְבָא בַּהֲדֵיהּ, וְדָא הוּא סִטְרָא דְּחִוְיָא בִּישָׁא. דְּכַד שְׂמָאלָא דָא דִלְתַתָּא אִתְּעָרַת, כְּדֵין מָשִׁיךְ לָהּ לְסִיהֲרָא וְאַפְרִישׁ לָהּ מִלְּעֵילָּא וְאִתְחַשְׁכַת נְהוֹרָהּ וְאִתְדַּבְּקַת בְּחִוְיָא בִּישָׁא, וּכְדֵין שְׁאִיבַת מוֹתָא לְתַתָּא לְכֹלָּא, וְאִתְדַּבְּקַת בְּחִוְיָא, וְאִתְרַחֲקַת מֵאִילָנָא דְחַיַּיָּא, וְעַל דָּא גָּרִים מוֹתָא לְכָל עָלְמָא, וְדָא הוּא דִּכְדֵין אִסְתָּאֲבַת מַקְדְּשָׁא עַד זְמַן קָצִיב דְּאִתַּקְּנַת סִיהֲרָא וְתָבַת לְאַנְהָרָא, וְדָא הוּא ׳אֹהֶל מוֹעֵד׳. וְעַל דָּא יְהוֹשֻׁעַ לָא מִית אֶלָּא בְּעֵיטָא שֶׁל נָחָשׁ דָּא, דְּקָרִיב וּפָגִים מַשְׁכְּנָא כִּדְקַדְמֵיתָא. וְדָא הוּא רָזָא דִכְתִיב ׳וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל׳, דְּאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ נַעַר לְתַתָּא לְקַבְּלָא נְהוֹרָא, ׳לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל׳, כְּמָה דְּאִתְפְּגִים דָּא הָכִי נַמִּי אִתְפְּגִים דָּא. אַף עַל גַּב דְּזַיְינָא קַדִּישָׁא הֲוָה לֵיהּ, כֵּיוָן דְּאִתְפְּגִים סִיהֲרָא הָכִי הוּא וַדַּאי לָא אִשְׁתֵּזִיב בִּלְחוֹדוֹי מִנֵּיהּ מֵהַהוּא גַּוְונָא מַמָּשׁ. תָּא חֲזִי, כְּגַוְונָא דָא, כֵּיוָן דְּחָב אָדָם נָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מִנֵּיהּ אִינּוּן זַיְינֵי אַתְוָון נְהִירִין קַדִּישִׁין דְּאַעֲטַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּכְדֵין דָּחֲלוּ וְיָדְעוּ דְּהָא אִתְפַּשְּׁטוּ מִנַּיְיהוּ, הָדָא הוּא דִכְתִיב ׳וַיֵּדְעוּ כִּי עֵרוּמִּים הֵם׳. בְּקַדְמֵיתָא הֲווּ מִתְלַבְּשָׁן בְּאִינּוּן כִּתְרֵי יְקָר מְזַיְּינִין דְּאִינּוּן חֵירוּ מִכֹּלָּא, כֵּיוָן דְּחָבוּ אִתְפַּשְּׁטוּ מִנַּיְיהוּ, וּכְדֵין יָדַע דְּהָא מוֹתָא קָרֵי לוֹן, וְיָדְעוּ דְּאִתְפְּשִׁיטוּ מֵחֵירוּ דְּכֹלָּא וְגָרְמוּ מוֹתָא לוֹן וּלְכָל עָלְמָא:
תרגום
רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה יוֹשֵׁב לַיְלָה אֶחָד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וְהָיוּ יוֹשְׁבִים לְפָנָיו רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יִצְחָק וְרַבִּי יוֹסֵי. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, הֲרֵי כָּתוּב (שמות לג) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב, וְאָמַרְנוּ שֶׁגָּרְמוּ מָוֶת עֲלֵיהֶם מֵאוֹתוֹ זְמַן וָמַעְלָה, וְשׁוֹלֵט בָּהֶם אוֹתוֹ נָחָשׁ רָע שֶׁהֵסִירוּ אוֹתוֹ מֵהֶם בַּתְּחִלָּה. נַנִּיחַ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל יְהוֹשֻׁעַ שֶׁלֹּא חָטָא, הוּסַר מִמֶּנּוּ אוֹתוֹ כְּלִי זַיִן עֶלְיוֹן שֶׁקִּבֵּל עִמָּם בְּהַר סִינַי אוֹ לֹא. אִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא הוּסַר מִמֶּנּוּ, אִם כָּךְ, לָמָּה מֵת כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם? אִם תֹּאמַר שֶׁהוּסַר מִמֶּנּוּ - לָמָּה? וַהֲרֵי לֹא חָטָא, שֶׁהֲרֵי הוּא עִם מֹשֶׁה הָיָה בְּשָׁעָה שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל? וְאִם תֹּאמַר שֶׁלֹּא קִבֵּל אוֹתָהּ עֲטָרָה בְּהַר סִינַי כְּמוֹ שֶׁקִּבְּלוּ יִשְׂרָאֵל - לָמָּה? פָּתַח וְאָמַר, (תהלים יא) כִּי צַדִּיק יהו"ה צְדָקוֹת אָהֵב יָשָׁר יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ. בְּפָסוּק זֶה אָמְרוּ הַחֲבֵרִים מַה שֶּׁאָמְרוּ. אֲבָל כִּי צַדִּיק יהו"ה, צַדִּיק הוּא וּשְׁמוֹ צַדִּיק, וְלָכֵן צְדָקוֹת אָהֵב. יָשָׁר - הוּא יָשָׁר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר צַדִּיק וְיָשָׁר. וְעַל זֶה יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ, כָּל בְּנֵי הָעוֹלָם, וִיתַקְנוּ דַרְכֵיהֶם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה כָּרָאוּי. בֹּא ורְאֵה, כְּשֶׁדָּן הקב"ה אֶת הָעוֹלָם, אֵינוֹ דָן אוֹתוֹ אֶלָּא לְפִי רֹב בְּנֵי הָאָדָם. וּבֹא וּרְאֵה, כְּשֶׁחָטָא אָדָם בָּעֵץ שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ, גָּרַם לְאוֹתוֹ עֵץ שֶׁשּׁוֹרֶה בּוֹ הַמָּוֶת לְכָל הָעוֹלָם, וְגָרַם פְּגָם לְהַפְרִיד אִשָּׁה מִבַּעְלָהּ, וְעָמַד חֵטְא הַפְּגָם הַזֶּה בַּלְּבָנָה עַד שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי. כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי, הוּעֲבַר אוֹתוֹ פְּגַם הַלְּבָנָה, וְעָמְדָה לְהָאִיר תָּמִיד. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל, שָׁבָה הַלְּבָנָה לְהִפָּגֵם כְּמוֹ מִקֹּדֶם, וְשָׁלַט הַנָּחָשׁ הָרָע וְאָחַז בָּהּ וּמָשַׁךְ אוֹתָהּ אֵלָיו. וּכְשֶׁיָּדַע מֹשֶׁה שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל וְהוּסַר מֵהֶם אוֹתָם כְּלֵי זַיִן קְדוֹשִׁים עֶלְיוֹנִים, יָדַע וַדַּאי שֶׁהֲרֵי הַנָּחָשׁ אָחַז בַּלְּבָנָה לְהַמְשִׁיכָהּ אֵלָיו וְנִפְגְּמָה, וְאָז הוֹצִיא אוֹתָהּ הַחוּצָה. וְכֵיוָן שֶׁעָמְדָה לְהִפָּגֵם, אַף עַל גַּב שֶׁיְּהוֹשֻׁעַ עָמַד בָּעֲטָרָה שֶׁל כְּלִי הַזַּיִן שֶׁלּוֹ, כֵּיוָן שֶׁהַפְּגָם שָׁרָה בָהּ וְחָזְרָה כְּמוֹ שֶׁנִּפְגְּמָה בַּחֵטְא שֶׁל אָדָם, לֹא יָכוֹל אָדָם לְהִתְקַיֵּם, פְּרָט לְמֹשֶׁה שֶׁהָיָה שׁוֹלֵט בָּהּ, וּמוֹתוֹ הָיָה בְּצַד אַחֵר עֶלְיוֹן. וְעַל זֶה לֹא הָיָה רְשׁוּת בָּהּ לְקַיֵּם אֶת יְהוֹשֻׁעַ תָּמִיד וְלֹא אַחֵר. וְעַל כָּךְ אֹהֶל מוֹעֵד קָרְאוּ לוֹ. שֶׁהֲרֵי שׁוֹרֶה בּוֹ זְמַן קָצוּב לְכָל הָעוֹלָם. וְעַל זֶה סוֹד הַדָּבָר - יֵשׁ יָמִין לְמַעְלָה וְיֵשׁ יָמִין לְמַטָּה. יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה וְיֵשׁ שְׂמֹאל לְמַטָּה. יֵשׁ יָמִין לְמַעְלָה בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה, וְיֵשׁ יָמִין לְמַטָּה שֶׁהוּא בַּסִּטְרָא אַחֲרָא. יֵשׁ שְׂמֹאל לְמַעְלָה שֶׁהוּא בִּקְדֻשָּׁה עֶלְיוֹנָה לְעוֹרֵר אַהֲבָה לְקַשֵּׁר אֶת הַלְּבָנָה בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ לְמַעְלָה לְהָאִיר, וְיֵשׁ שְׂמֹאל לְמַטָּה שֶׁמַּפְרִיד אַהֲבָה שֶׁלְּמַעְלָה, וּמַפְרִיד אוֹתָהּ מִלְּהָאִיר בַּשֶּׁמֶשׁ וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו, וְזֶהוּ צַד שֶׁל הַנָּחָשׁ הָרָע. שֶׁכְּאשר הַשְּׂמֹאל הַזֶּה שֶׁלְּמַטָּה מִתְעוֹרֵר, אָז מוֹשֵׁךְ אֶת הַלְּבָנָה וּמַפְרִיד אוֹתָהּ מִלְמַעְלָה וְנֶחְשָׁךְ אוֹרָהּ וְנִדְבֶּקֶת בַּנָּחָשׁ הָרָע, וְאָז שׁוֹאֶבֶת מָוֶת לְמַטָּה לַכֹּל וְנִדְבֶּקֶת בַּנָּחָשׁ וּמִתְרַחֶקֶת מֵעֵץ הַחַיִּים. וְעַל זֶה גָּרַם מָוֶת לְכָל הָעוֹלָם. וְזֶהוּ שֶׁאָז נִטְמָא הַמִּקְדָּשׁ עַד זְמַן קָצוּב שֶׁנִּתְקְנָה הַלְּבָנָה וְשָׁבָה לְהָאִיר, וְזֶהוּ אֹהֶל מוֹעֵד. וְעַל זֶה יְהוֹשֻׁעַ לֹא מֵת אֶלָּא בְּעֶטְיוֹ שֶׁל הַנָּחָשׁ הַזֶּה שֶׁקָּרַב וּפָגַם אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמוֹ קֹדֶם. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב (שמות לג) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. שֶׁאַף עַל גַּב שֶׁהוּא נַעַר לְמַטָּה לְקַבֵּל אוֹר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל. כְּמוֹ שֶׁנִּפְגָּם זֶה - כָּךְ גַּם נִפְגָּם זֶה, אַף עַל גַּב שֶׁכְּלִי זַיִן קָדוֹשׁ הָיָה לוֹ. כֵּיוָן שֶׁנִּפְגְּמָה הַלְּבָנָה, כָּךְ הוּא וַדַּאי לֹא נִצָּל לְבַדּוֹ מִמֶּנּוּ מֵאוֹתוֹ גָוֶן מַמָּשׁ. בֹּא ורְאֵה, כְּמוֹ זֶה, כֵּיוָן שֶׁחָטָא אָדָם, נָטַל הקב"ה מִמֶּנּוּ אוֹתָם כְּלֵי זַיִן, אוֹתִיּוֹת מְאִירוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁעִטֵּר אוֹתוֹ הקב"ה. וְאָז פָּחֲדוּ, וְיָדְעוּ שֶׁהֲרֵי הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם. בַּהַתְחָלָה הָיוּ מִתְלַבְּשִׁים בְּאוֹתָם כִּתְרֵי כָבוֹד כְּלֵי זַיִין שֶׁהֵם חֵרוּת מֵהַכֹּל. כֵּיוָן שֶׁחָטְאוּ, הִתְפַּשְּׁטוּ מֵהֶם, וְאָז יָדְעוּ שֶׁהֲרֵי הַמָּוֶת קוֹרֵא לָהֶם, וְיָדְעוּ שֶׁהֻפְשְׁטוּ מֵחֵרוּת הַכֹּל, וְגָרְמוּ מָוֶת לָהֶם וּלְכָל הָעוֹלָם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: רבי שמעון הוה יתיב ליליא חד ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ורבי יוסי. אמר רבי יהודה, הא כתיב ׳ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב׳, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא דאעדו ליה מנייהו בקדמיתא, ישראל תינח, יהושע דלא חטא אתעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקבל עמהון בטורא דסיני, או לא. ‹נג.›אי תימא דלא אתעדי מניה, אי הכי אמאי מית כשאר בני נשא, אי תימא דאתעדי מניה, אמאי, והא לא חטא, דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל. ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל, אמאי. פתח ואמר, ׳כי צדיק יהו"ה צדקות אהב ישר יחזו פנימו׳, האי קרא אמרו ביה חברייא מאי דקאמרו, אבל ׳כי צדיק יהו"ה׳, צדיק הוא ושמיה צדיק, ובגיני כך ׳צדקות אהב׳. ׳ישר׳, איהו ישר כמה דאת אמר ׳צדיק וישר׳, ועל דא ׳יחזו פנימו׳, כל בני עלמא, ויתקנו ארחייהו למיהך בארח מישר כדקא יאות. תא חזי, כד דאין קודשא בריך הוא עלמא לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא. ותא חזי, כד חב אדם באילנא דאכל מניה, גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא, וגרים פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובא דפגימו דא בסיהרא עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא דסיני אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר. כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא, ושלטא חויא בישא ואחיד בה ומשיך לה לגביה. וכד ידע משה דחבו ישראל ואתעבר מנייהו אינון זיינין קדישין עלאין, ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא לאמשכא לה לגביה ואתפגימת, כדין אפיק לה לבר. וכיון דקיימא לאתפגמא, אף על גב דיהושע קאים בעטרא דזיינין דיליה, כיון דפגימי שריא בה ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם, לא יכיל בר נש לאתקיימא, בר משה דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטרא אחרא עלאה, ועל דא לא הוה רשו בה לקיימא ליהושע תדיר ולא לאחרא, ועל כך ׳אהל מועד׳ קרי ליה, דהא שריא ביה זמן קציב לכל עלמא. ועל דא רזא דמלה, אית ימינא לעילא ואית ימינא לתתא, אית שמאלא לעילא ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא בקדושה עלאה, ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא. אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה לאתערא רחימותא לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא, ואית שמאלא לתתא דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה, ודא הוא סטרא דחויא בישא. דכד שמאלא דא דלתתא אתערת, כדין משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא ואתחשכת נהורה ואתדבקת בחויא בישא, וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא, ואתדבקת בחויא, ואתרחקת מאילנא דחייא, ועל דא גרים מותא לכל עלמא, ודא הוא דכדין אסתאבת מקדשא עד זמן קציב דאתקנת סיהרא ותבת לאנהרא, ודא הוא ׳אהל מועד׳. ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא של נחש דא, דקריב ופגים משכנא כדקדמיתא. ודא הוא רזא דכתיב ׳ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל׳, דאף על גב דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא, ׳לא ימיש מתוך האהל׳, כמה דאתפגים דא הכי נמי אתפגים דא. אף על גב דזיינא קדישא הוה ליה, כיון דאתפגים סיהרא הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה מההוא גוונא ממש. תא חזי, כגוונא דא, כיון דחב אדם נטל קודשא בריך הוא מניה אינון זייני אתוון נהירין קדישין דאעטר ליה קודשא בריך הוא, וכדין דחלו וידעו דהא אתפשטו מנייהו, הדא הוא דכתיב ׳וידעו כי ערומים הם׳. בקדמיתא הוו מתלבשן באינון כתרי יקר מזיינין דאינון חירו מכלא, כיון דחבו אתפשטו מנייהו, וכדין ידע דהא מותא קרי לון, וידעו דאתפשיטו מחירו דכלא וגרמו מותא לון ולכל עלמא:
התרגום: רבי שמעון היה יושב לילה אחד ועוסק בתורה, והיו יושבים לפניו רבי יהודה ורבי יצחק ורבי יוסי. אמר רבי יהודה, הרי כתוב (שמות לג) ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, ואמרנו שגרמו מות עליהם מאותו זמן ומעלה, ושולט בהם אותו נחש רע שהסירו אותו מהם בתחלה. נניח ישראל, אבל יהושע שלא חטא, הוסר ממנו אותו כלי זין עליון שקבל עמם בהר סיני או לא. אם תאמר שלא הוסר ממנו, אם כך, למה מת כשאר בני אדם? אם תאמר שהוסר ממנו - למה? והרי לא חטא, שהרי הוא עם משה היה בשעה שחטאו ישראל? ואם תאמר שלא קבל אותה עטרה בהר סיני כמו שקבלו ישראל - למה? פתח ואמר, (תהלים יא) כי צדיק יהו"ה צדקות אהב ישר יחזו פנימו. בפסוק זה אמרו החברים מה שאמרו. אבל כי צדיק יהו"ה, צדיק הוא ושמו צדיק, ולכן צדקות אהב. ישר - הוא ישר, כמו שנאמר צדיק וישר. ועל זה יחזו פנימו, כל בני העולם, ויתקנו דרכיהם ללכת בדרך ישרה כראוי. בא וראה, כשדן הקב"ה את העולם, אינו דן אותו אלא לפי רב בני האדם. ובא וראה, כשחטא אדם בעץ שאכל ממנו, גרם לאותו עץ ששורה בו המות לכל העולם, וגרם פגם להפריד אשה מבעלה, ועמד חטא הפגם הזה בלבנה עד שעמדו ישראל בהר סיני. כיון שעמדו ישראל בהר סיני, הועבר אותו פגם הלבנה, ועמדה להאיר תמיד. כיון שחטאו ישראל בעגל, שבה הלבנה להפגם כמו מקדם, ושלט הנחש הרע ואחז בה ומשך אותה אליו. וכשידע משה שחטאו ישראל והוסר מהם אותם כלי זין קדושים עליונים, ידע ודאי שהרי הנחש אחז בלבנה להמשיכה אליו ונפגמה, ואז הוציא אותה החוצה. וכיון שעמדה להפגם, אף על גב שיהושע עמד בעטרה של כלי הזין שלו, כיון שהפגם שרה בה וחזרה כמו שנפגמה בחטא של אדם, לא יכול אדם להתקים, פרט למשה שהיה שולט בה, ומותו היה בצד אחר עליון. ועל זה לא היה רשות בה לקים את יהושע תמיד ולא אחר. ועל כך אהל מועד קראו לו. שהרי שורה בו זמן קצוב לכל העולם. ועל זה סוד הדבר - יש ימין למעלה ויש ימין למטה. יש שמאל למעלה ויש שמאל למטה. יש ימין למעלה בקדשה עליונה, ויש ימין למטה שהוא בסטרא אחרא. יש שמאל למעלה שהוא בקדשה עליונה לעורר אהבה לקשר את הלבנה במקום קדוש למעלה להאיר, ויש שמאל למטה שמפריד אהבה שלמעלה, ומפריד אותה מלהאיר בשמש ולהתקרב אליו, וזהו צד של הנחש הרע. שכאשר השמאל הזה שלמטה מתעורר, אז מושך את הלבנה ומפריד אותה מלמעלה ונחשך אורה ונדבקת בנחש הרע, ואז שואבת מות למטה לכל ונדבקת בנחש ומתרחקת מעץ החיים. ועל זה גרם מות לכל העולם. וזהו שאז נטמא המקדש עד זמן קצוב שנתקנה הלבנה ושבה להאיר, וזהו אהל מועד. ועל זה יהושע לא מת אלא בעטיו של הנחש הזה שקרב ופגם את המשכן כמו קדם. וזהו סוד הכתוב (שמות לג) ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. שאף על גב שהוא נער למטה לקבל אור, לא ימיש מתוך האהל. כמו שנפגם זה - כך גם נפגם זה, אף על גב שכלי זין קדוש היה לו. כיון שנפגמה הלבנה, כך הוא ודאי לא נצל לבדו ממנו מאותו גון ממש. בא וראה, כמו זה, כיון שחטא אדם, נטל הקב"ה ממנו אותם כלי זין, אותיות מאירות קדושות שעטר אותו הקב"ה. ואז פחדו, וידעו שהרי התפשטו מהם. זהו שכתוב וידעו כי עירמם הם. בהתחלה היו מתלבשים באותם כתרי כבוד כלי זיין שהם חרות מהכל. כיון שחטאו, התפשטו מהם, ואז ידעו שהרי המות קורא להם, וידעו שהפשטו מחרות הכל, וגרמו מות להם ולכל העולם.
מן המפרשים
אור יקר: ועל דא רזא דתכלתא סוד תכלת שבציצית כמבואר בההוא עובדא דר׳ אלאי.
מהרח"ו: להט. הם המלאכים המתהפכים מדין לרחמים, דאינון אתיין מחרב היא מלכות. וי"א כי אפילו השדים אינון בכללא דלהט:
אור החמה: וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא כי היה ענין המיתה מכאן ואילך דבר מחודש מעתה שמה שקדם על חטא אדם הא' כבר נתקן והוצרך לזה להקשות מיהושע שלא גרם. שאם היינו אומרי' שחזר הדבר אל קדמותו לא הוה קשה מידי. שכיון שחזר הדבר…