ממלכת הזוהר › זוהר › בראשית › מאמר 51: ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם › פיסקה 9 (נ ע"א)

הבא מן הדרך ישמח את אשתו - ׳ופקדת נוך ולא תחטא׳

בראשית · ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם · מאמר 51 · פיסקה 9 · דף נ ע"א

לשון הזוהר

בְּשַׁעְתָּא דְּעָאל לְבֵיתֵיהּ בָּעֵא לְחַדְּתָא דְּבִיתְהוּ, בְּגִין דִּדְבִיתְהוּ גָּרְמָא לֵיהּ הַהוּא זִוּוּגָא עִלָּאָה, כֵּיוָן דְּאָתָא לְגַבָּהּ בָּעֵי לְחַדְּתָא לָהּ בְּגִין תְּרֵין גַּוְונֵי, חַד בְּגִין דְּחֶדְוְותָא דְּהַהִיא זִוּוּגָא חֶדְוְותָא דְמִצְוָה הִיא, וְחֶדְוְותָא דְמִצְוָה חֶדְוְותָא דִשְׁכִינְתָּא אִיהוּ. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּאַסְגִּי שָׁלוֹם לְתַתָּא, הָדָא הוּא דִכְתִיב ׳וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא׳, וְכִי אִי לָא פָּקִיד לְאִתְּתֵיהּ חֵטְא אִיהוּ, הָכִי הוּא וַדַּאי, בְּגִין דְּגָרַע יְקַר זִוּוּגָא עִלָּאָה דְּאִזְדַּוְּוגַת בֵּיהּ וּדְבִיתְהוּ גָּרְמָא לֵיהּ. וְחַד דְּאִי מִתְעַבְּרָא אִתְּתֵיהּ זִוּוּגָא עִלָּאָה אֲרִיקַת בָּהּ נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא, דְּהַאי בְּרִית אִקְּרִי בְּרִית דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְעַל דָּא בָּעֵי לְכַוְּונָא בְּחֶדְוְותָא דָּא כְּמָה דְּבָעֵי בְּחֶדְוְותָא דְשַׁבָּת דְּאִיהוּ זִוּוּגָא דְחַכִּימִין, וְעַל דָּא ׳וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ׳ דְּהָא שְׁכִינְתָּא אַתְיָא עִמָּךְ וְשַׁרְיָא בְּבֵיתָךְ, וְעַל דָּא ׳וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא׳, מַאי ׳וְלֹא תֶחֱטָא׳ לְשַׁמְּשָׁא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא שְׁכִינְתָּא חֶדְוְותָא דְמִצְוָה (נ"א קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חֶדְוְותָא דְמִצְוָה). כְּגַוְונָא דָא, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דְּמִתְפָּרְשָׁן מִנְּשַׁיְיהוּ כָּל אִינּוּן יוֹמִין דְּשַׁבְּתָא בְּגִין לְאִתְעַסְּקָא בְּאוֹרַיְיתָא, זִוּוּגָא עִלָּאָה אִזְדַּוַּוג בְּהוּ וְלָא מִתְפָּרְשָׁא מִנַּיְיהוּ בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח דְּכַר וְנוּקְבָא, כֵּיוָן דְּעָאל שַׁבָּת בַּעֲיָין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְחַדְּתָא לִדְבִיתְהוּ בְּגִין יְקַר זִוּוּגָא עִלָּאָה, וּלְכַוְּונָא לִבַּיְיהוּ בִּרְעוּתָא דְמָארֵיהוֹן כְּמָה דְּאִתְּמַר. כְּגַוְונָא דָא, הַאי מַאן דְּאִתְּתֵיהּ בְּיוֹמֵי מְסָאֲבוּ דִילָהּ וְנָטִיר לָהּ כִּדְקָא יָאוּת, כָּל אִינּוּן יוֹמִין זִוּוּגָא עִלָּאָה אִזְדַּוַּוג בַּהֲדֵיהּ דְּיִשְׁתַּכַּח דְּכַר וְנוּקְבָא, כֵּיוָן דְּאִתְדַּכִּיאַת אִתְּתֵיהּ בָּעֵי לְחַדְּתָא לָהּ חֶדְוָה דְמִצְוָה חֶדְוָה עִלָּאָה, וְכֻלְּהוּ טַעֲמֵי דְּקָא אֲמָרָן בְּחַד דַּרְגָּא סָלְקִין. סְתָמָא דְמִלָּה, כָּל אִינּוּן בְּנֵי מְהֵימְנוּתָא בַּעֲיָין לְכַוְּונָא לִבָּא וּרְעוּתָא בְּהַאי.

תרגום

בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס לְבֵיתוֹ צָרִיךְ לְשַׂמֵּחַ אֶת אִשְׁתּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁאִשְׁתּוֹ גָּרְמָה לוֹ אוֹתוֹ זִוּוּג עֶלְיוֹן. כֵּיוָן שֶׁבָּא אֵלֶיהָ, צָרִיךְ לְשַׂמֵּחַ אוֹתָהּ מִשּׁוּם שְׁנֵי טְעָמִים. אֶחָד מִשּׁוּם שֶׁחֶדְוַת אוֹתוֹ זִוּוּג חֶדְוַת הַמִּצְוָה הִיא, וְחֶדְוַת הַמִּצְוָה חֶדְוַת הַשְּׁכִינָה הִיא. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּרְבֶּה שָׁלוֹם לְמַטָּה זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (איוב ה) וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךְ וּפָקַדְתָּ נָוְךְ וְלֹא תֶחֱטָא. וְכִי אִם לֹא פוֹקֵד אֶת אִשְׁתּוֹ חֵטְא הוּא? כָּךְ הוּא בְּוַדַּאי! מִשּׁוּם שֶׁגּוֹרֵעַ כְּבוֹד הזִוּוּג הָעֶלְיוֹן שֶׁהִזְדַּוְּג בּוֹ, וְאִשְׁתּוֹ גָּרְמָה לוֹ. וְאֶחָד - שֶׁאִם מִתְעַבֶּרֶת אִשְׁתּוֹ, הַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן מֵרִיק בָּהּ נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה, שֶׁהֲרֵי הַבְּרִית הַזּוֹ נִקְרֵאת בְּרִית שֶׁל הקב"ה. וְעַל זֶה צָרִיךְ לְכַוֵּן בְּחֶדְוָה זוֹ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ בְּחֶדְוַת הַשַּׁבָּת, שֶׁהוּא זִוּוּג הַחֲכָמִים. וְעַל זֶה וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךְ, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה בָּאָה עִמְּךְ וְשׁוֹרָה בְּבֵיתְךְ. וְעַל זֶה (שם) וּפָקַדְתָּ נָוְךְ וְלֹא תֶחֱטָא. מַהוּ וְלֹא תֶחֱטָא? לְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי הקב"ה וְהַשְּׁכִינָה, חֶדְוַת הַמִּצְוָה. כְּדוּגְמַת זֶה, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁפּוֹרְשִׁים מִנְּשׁוֹתֵיהֶם כָּל אוֹתָם יְמֵי הַשָּׁבוּעַ כְּדֵי לְהִתְעַסֵּק בַּתּוֹרָה, הַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן נִזְדַּוְוֵג בָּהֶם וְלֹא נִפְרָד מֵהֶם כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא זָכָר וְנוּקְבָּא. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנֶסֶת שַׁבָּת, צְרִיכִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לְשַׂמֵּחַ אֶת נְשׁוֹתֵיהֶם מִשּׁוּם כְּבוֹד הַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן, וּלְכַוֵּן לִבָּם בִּרְצוֹן רִבּוֹנָם כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר. כְּדוּגְמַת זֶה, מִי שֶׁאִשְׁתּוֹ בִּימֵי טֻמְאָתָהּ וְשׁוֹמֵר אוֹתָהּ כָּרָאוּי, כָּל אוֹתָם הַיָּמִים הַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן מִזְדַּוֵּג עִמּוֹ שֶׁיִּמָּצֵא זָכָר וְנוּקְבָּא. כֵּיוָן שֶׁנִּטְהֶרֶת אִשְׁתּוֹ, צָרִיךְ לְשַׂמֵּחַ אוֹתָהּ שִׂמְחַת מִצְוָה חֶדְוָה עֶלְיוֹנָה. וְכָל הַטְּעָמִים שֶׁאָמַרְנוּ בְּדַרְגָּה אַחַת עוֹלִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר - כָּל אוֹתָם בְּנֵי הַמְּהֵימְנוּתָא צְרִיכִים לְכַוֵּן לֵב וְרָצוֹן בָּזֶה.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: בשעתא דעאל לביתיה בעא לחדתא דביתהו, בגין דדביתהו גרמא ליה ההוא זווגא עלאה, כיון דאתא לגבה בעי לחדתא לה בגין תרין גווני, חד בגין דחדוותא דההיא זווגא חדוותא דמצוה היא, וחדוותא דמצוה חדוותא דשכינתא איהו. ולא עוד, אלא דאסגי שלום לתתא, הדא הוא דכתיב ׳וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא׳, וכי אי לא פקיד לאתתיה חטא איהו, הכי הוא ודאי, בגין דגרע יקר זווגא עלאה דאזדווגת ביה ודביתהו גרמא ליה. וחד דאי מתעברא אתתיה זווגא עלאה אריקת בה נשמתא קדישא, דהאי ברית אקרי ברית דקודשא בריך הוא. ועל דא בעי לכוונא בחדוותא דא כמה דבעי בחדוותא דשבת דאיהו זווגא דחכימין, ועל דא ׳וידעת כי שלום אהלך׳ דהא שכינתא אתיא עמך ושריא בביתך, ועל דא ׳ופקדת נוך ולא תחטא׳, מאי ׳ולא תחטא׳ לשמשא קמי קודשא בריך הוא שכינתא חדוותא דמצוה (נ"א קמי קודשא בריך הוא חדוותא דמצוה). כגוונא דא, תלמידי חכמים דמתפרשן מנשייהו כל אינון יומין דשבתא בגין לאתעסקא באורייתא, זווגא עלאה אזדווג בהו ולא מתפרשא מנייהו בגין דישתכח דכר ונוקבא, כיון דעאל שבת בעיין תלמידי חכמים לחדתא לדביתהו בגין יקר זווגא עלאה, ולכוונא לבייהו ברעותא דמאריהון כמה דאתמר. כגוונא דא, האי מאן דאתתיה ביומי מסאבו דילה ונטיר לה כדקא יאות, כל אינון יומין זווגא עלאה אזדווג בהדיה דישתכח דכר ונוקבא, כיון דאתדכיאת אתתיה בעי לחדתא לה חדוה דמצוה חדוה עלאה, וכלהו טעמי דקא אמרן בחד דרגא סלקין. סתמא דמלה, כל אינון בני מהימנותא בעיין לכוונא לבא ורעותא בהאי.

התרגום: בשעה שנכנס לביתו צריך לשמח את אשתו, משום שאשתו גרמה לו אותו זווג עליון. כיון שבא אליה, צריך לשמח אותה משום שני טעמים. אחד משום שחדות אותו זווג חדות המצוה היא, וחדות המצוה חדות השכינה היא. ולא עוד, אלא שמרבה שלום למטה זהו שכתוב (איוב ה) וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא. וכי אם לא פוקד את אשתו חטא הוא? כך הוא בודאי! משום שגורע כבוד הזווג העליון שהזדוג בו, ואשתו גרמה לו. ואחד - שאם מתעברת אשתו, הזווג העליון מריק בה נשמה קדושה, שהרי הברית הזו נקראת ברית של הקב"ה. ועל זה צריך לכון בחדוה זו כמו שצריך בחדות השבת, שהוא זווג החכמים. ועל זה וידעת כי שלום אהלך, שהרי השכינה באה עמך ושורה בביתך. ועל זה (שם) ופקדת נוך ולא תחטא. מהו ולא תחטא? לשמש לפני הקב"ה והשכינה, חדות המצוה. כדוגמת זה, תלמידי חכמים שפורשים מנשותיהם כל אותם ימי השבוע כדי להתעסק בתורה, הזווג העליון נזדווג בהם ולא נפרד מהם כדי שימצא זכר ונוקבא. כיון שנכנסת שבת, צריכים תלמידי חכמים לשמח את נשותיהם משום כבוד הזווג העליון, ולכון לבם ברצון רבונם כמו שנאמר. כדוגמת זה, מי שאשתו בימי טמאתה ושומר אותה כראוי, כל אותם הימים הזווג העליון מזדוג עמו שימצא זכר ונוקבא. כיון שנטהרת אשתו, צריך לשמח אותה שמחת מצוה חדוה עליונה. וכל הטעמים שאמרנו בדרגה אחת עולים. כללו של דבר - כל אותם בני המהימנותא צריכים לכון לב ורצון בזה.

מן המפרשים

אור יקר: [סימן ט] מילי יצדק ממש למעלה ור׳ שמעון אמר ליה שממש כמו שיצדק הענין ביצר הרע ויצר הטוב יצדק הענין בחסד גבורה כדמפרש ואזיל. מילין בזוטא דזיפתא הכוונה כי שאר הפרשה תתפרש ממש באדם וחוה כדפירשנו לעיל בזוהר בשער רביעי.

כתם פז: אי קודשא בריך הוא אי לא. כלומר, עלת העלות ששם הגיע הפגם, כפי שנזכר בתיקונים (שם) כי הגיע עד האין:

אור החמה: וחד דאי מתעברא. היינו *הלשון צריך תיקון: הזווג השני מתרין זווגין דקאמר לעיל: דהאי ברית אתקרי ברית יר' אע"ג שבימי החול שער האצילות סגור אין נשמו' אלא מגולגלות מלמטה *[ע' לעיל מ"ח א' בפי' הרמ"ק ז"ל]: עכ"ז ע"י דהאי ברית שאדם…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר