׳וילך למסעיו׳ - שני מסעות, שלו ושל השכינה, שהאדם צריך להיות תמיד זכר ונקבה
בראשית · ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם · מאמר 51 · פיסקה 8 · דף נ ע"א
לשון הזוהר
רַבִּי שִׁמְעוֹן הֲוָה אָזִיל לִטְבֶרְיָה, וַהֲווּ עִמֵּיהּ רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חִיָּיא, אַדְהָכִי חֲמוּ לֵיהּ לְרַבִּי פִּנְחָס דַּהֲוָה אָתֵי, כֵּיוָן דְּאִתְחַבְּרוּ כַּחֲדָא נָחֲתוּ וְיָתְבוּ תְּחוֹת אִילָנָא חַד מֵאִילָנֵי טוּרָא. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, הָא יְתִיבְנָא, מֵאִלֵּין מִלֵּי מַעַלְיָיתָא דְּאַתְּ אָמַר בְּכָל יוֹמָא בָּעִינָא לְמִשְׁמַע. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, ׳וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי׳. ׳וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו׳, לְמַסָּעוֹ מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי ׳לְמַסָּעָיו׳, אֶלָּא תְּרֵין מַטְּלָנִין אִינּוּן, חַד דִּידֵיהּ וְחַד דִּשְׁכִינְתָּא, דְּהָא כָּל בַּר נָשׁ בָּעֵי לְאִשְׁתַּכְּחָא דְּכַר וְנוּקְבָא בְּגִין לְאַתְקָפָא מְהֵימְנוּתָא, וּכְדֵין שְׁכִינְתָּא לָא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ לְעָלְמִין. וְאִי תֵּימָא מַאן דְּנָפִיק לְאוֹרְחָא דְּלָא אִשְׁתַּכַּח דְּכַר וְנוּקְבָא שְׁכִינְתָּא אִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ, תָּא חֲזִי, הַאי מַאן דְּנָפִיק לְאָרְחָא יְסַדֵּר צְלוֹתָא קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּגִין לְאַמְשָׁכָא עֲלֵיהּ שְׁכִינְתָּא דְמָרֵיהּ עַד לָא יִפּוֹק לְאָרְחָא בְּזִמְנָא דְּאִשְׁתַּכַּח דְּכַר וְנוּקְבָא, כֵּיוָן דְּסַדַּר צְלוֹתֵיהּ וּשְׁבָחֵיהּ וּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָיא עֲלֵיהּ, יִפּוֹק, דְּהָא שְׁכִינְתָּא אִזְדַּוְּוגַת בַּהֲדֵיהּ בְּגִין דְּיִשְׁתַּכַּח דְּכַר וְנוּקְבָא, דְּכַר וְנוּקְבָא בְּמָתָא דְּכַר וְנוּקְבָא בְּחַקְלָא, הָדָא הוּא דִכְתִיב ׳צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו׳. תָּא חֲזִי, כָּל ‹נ.›זִמְנָא דְּבַר נָשׁ אִתְעַכַּב בְּאוֹרְחָא, בָּעֵי לְנַטְרָא עוֹבָדוֹי, בְּגִין דְּזִוּוּגָא עִלָּאָה לָא יִתְפָּרַשׁ מִנֵּיהּ, וְיִשְׁתַּכַּח פָּגִים בְּלָא דְּכַר וְנוּקְבָא, בְּמָתָא אִצְטְרִיךְ כַּד נוּקְבֵיהּ עִמֵּיהּ, כָּל שֶׁכֵּן הָכָא דְּזִוּוּגָא עִלָּאָה אִתְקַשְּׁרַת בֵּיהּ. וְלָא עוֹד, אֶלָּא דְּהָא זִוּוּגָא עִלָּאָה נָטִיר לֵיהּ בְּאָרְחָא וְלָא מִתְפָּרְשָׁא מִנֵּיהּ עַד דִּיתוּב לְבֵיתֵיהּ.
תרגום
רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה הוֹלֵךְ לִטְבֶרְיָה, וְהָיוּ עִמּוֹ רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי חִיָּיא. בֵּין כָּךְ רָאוּ אֶת רַבִּי פִּנְחָס שֶׁהָיָה בָּא. כֵּיוָן שֶׁהִתְחַבְּרוּ כְּאֶחָד, יָרְדוּ וְיָשְׁבוּ תַּחַת עֵץ אֶחָד מֵאִילָנות הָהָר. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, הֲרֵי יָשַׁבְנוּ, מֵאוֹתָם דְּבָרִים מְעֻלִּים שֶׁאַתָּה אוֹמֵר בְּכָל יוֹם אֲנִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ. פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, (בראשית יג) וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו מִנֶּגֶב וְעַד בֵּית אֵל עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הָיָה שָׁם אָהֳלֹה בַּתְּחִלָּה בֵּין בֵּית אֵל וּבֵין הָעָי. וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו? לְמַסָּעוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת! מַהו לְמַסָּעָיו? אֶלָּא שְׁנֵי מַסָּעוֹת הֵם, אֶחָד שֶׁלּוֹ וְאֶחָד שֶׁל הַשְּׁכִינָה, שֶׁהֲרֵי כָּל אָדָם צָרִיךְ לְהִמָּצֵא זָכָר וְנוּקְבָּא כְּדֵי לְחַזֵּק הַמְּהֵימְנוּתָא, וְאָז הַשְּׁכִינָה לֹא נִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ לְעוֹלָמִים. וְאִם תֹּאמַר, מִי שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ שֶׁלֹּא נִמְצָא בְּזָכָר וְנוּקְבָּא, הַשְּׁכִינָה נִפְרֶדֶת מִמֶּנּוּ? בּא ורְאֵה, מִי שֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ יְסַדֵּר תְּפִלָּה לִפְנֵי הקב"ה כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו שְׁכִינַת רִבּוֹנוֹ עַד שֶׁלֹּא יֵצֵא לַדֶּרֶךְ, בִּזְמַן שֶׁנִּמְצָא זָכָר וְנוּקְבָּא. כֵּיוָן שֶׁסִּדֵּר תְּפִלָּתוֹ וּשְׁבָחָיו וּשְׁכִינָה שׁוֹרָה עָלָיו - יֵצֵא, שֶׁהֲרֵי הַשְּׁכִינָה הִזְדַּוְּגָה עִמּוֹ, כְּדֵי שֶׁיִּמָּצֵא זָכָר וְנוּקְבָּא. זָכָר וְנוּקְבָּא בָּעִיר, זָכָר וְנוּקְבָּא בַּשָּׂדֶה. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (תהלים פה) צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וְיָשֵׂם לְדֶרֶךְ פְּעָמָיו. בֹּא ורְאֵה, כָּל זְמַן שֶׁבֶּן אָדָם מִתְעַכֵּב בַּדֶּרֶךְ, צָרִיךְ לִשְׁמֹר מַעֲשָׂיו כְּדֵי שֶׁהַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן לֹא יִפָּרֵד מִמֶּנּוּ, וְיִמָּצֵא פָגוּם בְּלא זָכָר וְנוּקְבָּא. בָּעִיר צָרִיךְ כְּשֶׁאִשְׁתּוֹ עִמּוֹ, כָּל שֶׁכֵּן כָּאן שֶׁהזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן נִקְשָׁר בּוֹ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן הַזֶּה שׁוֹמֵר אוֹתוֹ בַּדֶּרֶךְ וְלֹא נִפְרָד מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיָּשׁוּב לְבֵיתוֹ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: רבי שמעון הוה אזיל לטבריה, והוו עמיה רבי יוסי ורבי יהודה ורבי חייא, אדהכי חמו ליה לרבי פנחס דהוה אתי, כיון דאתחברו כחדא נחתו ויתבו תחות אילנא חד מאילני טורא. אמר רבי פנחס, הא יתיבנא, מאלין מלי מעלייתא דאת אמר בכל יומא בעינא למשמע. פתח רבי שמעון ואמר, ׳וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי׳. ׳וילך למסעיו׳, למסעו מבעי ליה, מאי ׳למסעיו׳, אלא תרין מטלנין אינון, חד דידיה וחד דשכינתא, דהא כל בר נש בעי לאשתכחא דכר ונוקבא בגין לאתקפא מהימנותא, וכדין שכינתא לא אתפרשא מניה לעלמין. ואי תימא מאן דנפיק לאורחא דלא אשתכח דכר ונוקבא שכינתא אתפרשא מניה, תא חזי, האי מאן דנפיק לארחא יסדר צלותא קמי קודשא בריך הוא בגין לאמשכא עליה שכינתא דמריה עד לא יפוק לארחא בזמנא דאשתכח דכר ונוקבא, כיון דסדר צלותיה ושבחיה ושכינתא שרייא עליה, יפוק, דהא שכינתא אזדווגת בהדיה בגין דישתכח דכר ונוקבא, דכר ונוקבא במתא דכר ונוקבא בחקלא, הדא הוא דכתיב ׳צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו׳. תא חזי, כל ‹נ.›זמנא דבר נש אתעכב באורחא, בעי לנטרא עובדוי, בגין דזווגא עלאה לא יתפרש מניה, וישתכח פגים בלא דכר ונוקבא, במתא אצטריך כד נוקביה עמיה, כל שכן הכא דזווגא עלאה אתקשרת ביה. ולא עוד, אלא דהא זווגא עלאה נטיר ליה בארחא ולא מתפרשא מניה עד דיתוב לביתיה.
התרגום: רבי שמעון היה הולך לטבריה, והיו עמו רבי יוסי ורבי יהודה ורבי חייא. בין כך ראו את רבי פנחס שהיה בא. כיון שהתחברו כאחד, ירדו וישבו תחת עץ אחד מאילנות ההר. אמר רבי פנחס, הרי ישבנו, מאותם דברים מעלים שאתה אומר בכל יום אני רוצה לשמע. פתח רבי שמעון ואמר, (בראשית יג) וילך למסעיו מנגב ועד בית אל עד המקום אשר היה שם אהלה בתחלה בין בית אל ובין העי. וילך למסעיו? למסעו צריך להיות! מהו למסעיו? אלא שני מסעות הם, אחד שלו ואחד של השכינה, שהרי כל אדם צריך להמצא זכר ונוקבא כדי לחזק המהימנותא, ואז השכינה לא נפרדת ממנו לעולמים. ואם תאמר, מי שיוצא לדרך שלא נמצא בזכר ונוקבא, השכינה נפרדת ממנו? בא וראה, מי שיוצא לדרך יסדר תפלה לפני הקב"ה כדי להמשיך עליו שכינת רבונו עד שלא יצא לדרך, בזמן שנמצא זכר ונוקבא. כיון שסדר תפלתו ושבחיו ושכינה שורה עליו - יצא, שהרי השכינה הזדוגה עמו, כדי שימצא זכר ונוקבא. זכר ונוקבא בעיר, זכר ונוקבא בשדה. זהו שכתוב (תהלים פה) צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. בא וראה, כל זמן שבן אדם מתעכב בדרך, צריך לשמר מעשיו כדי שהזווג העליון לא יפרד ממנו, וימצא פגום בלא זכר ונוקבא. בעיר צריך כשאשתו עמו, כל שכן כאן שהזווג העליון נקשר בו. ולא עוד, אלא שהזווג העליון הזה שומר אותו בדרך ולא נפרד ממנו עד שישוב לביתו.
מן המפרשים
אור החמה: אלא תרין מטלנין אינון וגו' ונתייחסו שתי המסעות לאברהם ששתי נסיעות היו לו הא' בערך שכינה שעמו וא' בערך עצמו וקמ"ל משום דשכינתא לא שריא עמיה דבר נש אלא אי אשתכח דכר ונוקבא כדמפרש ואזיל ושמא השתא סליק אדעתך דכיון דאברהם היה הולך…
הסולם: ר"ש הוה אזיל לטבריה והוו עמיה רבי יוסי ור' יהודה ור' חייא, אדהכי המו ליה לר' פנחס דהוה אתי: רבי שמעון הלך לטבריה, והיה עמו ר' יוסי ור' יהודה ור' חייא, בינתים ראו את רבי פנחס בא אליהם. כיון דאתחברו כחדא, נחתו ויתבו תחות אלנא חד…