ממלכת הזוהר › זוהר › בראשית › מאמר 51: ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם › פיסקה 10 (נ ע"ב)

בביתו מתעטר האדם בשתי נקבות - וביציאתו לדרך האם העליונה מתחברת עמו

בראשית · ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם · מאמר 51 · פיסקה 10 · דף נ ע"ב

לשון הזוהר

וְאִי תֵּימָא, אִי הָכִי שְׁבָחָא הוּא דְּבַר נָשׁ כַּד נָפִיק לְאָרְחָא יַתִּיר מִן בֵּיתֵיהּ בְּגִין זִוּוּגָא עִלָּאָה דְּאִזְדַּוְּוגַת בַּהֲדֵיהּ. תָּא חֲזִי, בְּזִמְנָא דְּבַר נָשׁ הוּא בְּבֵיתֵיהּ עִקָּרָא דְבֵיתָא דְּבִיתְהוּ, בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא לָא אִתְעֲדִי מִן בֵּיתָא בְּגִין דְּבִיתְהוּ, כְּמָה דְּתָנִינָן דִּכְתִיב ׳וַיְבִיאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ׳, דִּשְׁרָגָא אִתְדַּלְקַת, מַאי טַעְמָא, בְּגִין דִּשְׁכִינְתָּא אֲתָת לְבֵיתָא. רָזָא דְמִלָּה, אִמָּא עִלָּאָה לָא אִשְׁתַּכְּחַת גַּבֵּי דְכוּרָא אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּאִתְתַּקְּנַת בֵּיתָא וְאִתְחַבְּרוּ דְּכַר וְנוּקְבָא, כְּדֵין אִמָּא עִלָּאָה אֲרִיקַת בִּרְכָאן לְבָרוּכֵי לוֹן, כְּגַוְונָא דָא, אִמָּא תַּתָּאָה לָא אִשְׁתַּכְּחַת לְגַבֵּי דְכוּרָא אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּאִתְתַּקְּנַת בֵּיתָא וְאָתֵי דְּכַר לְגַבָּהּ דְּנוּקְבֵיהּ וְאִתְחַבְּרוּ כַּחֲדָא, כְּדֵין אִמָּא תַּתָּאָה אֲרִיקַת בִּרְכָאן לְבָרְכָא לוֹן. וְעַל דָּא בִּתְרֵי נוּקְבִין אִתְעַטַּר דְּכוּרָא בְּבֵיתֵיהּ כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא, וְהַיְינוּ רָזָא דִּכְתִיב ׳עַד תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם׳, הַאי ׳עַד׳ תִּיאוּבְתָּא דְּ׳גִבְעוֹת עוֹלָם׳ בֵּיהּ, נוּקְבָא עִלָּאָה לְתַקְנָא לֵיהּ וּלְאַעֲטָרָא לֵיהּ וּלְבָרְכָא לֵיהּ, נוּקְבָא תַּתָּאָה לְאִתְחַבְּרָא בֵּיהּ וּלְאִתְּזָנָא מִנֵּיהּ. וּכְגַוְונָא דָּא לְתַתָּא, כַּד דְּכוּרָא אִנְּסִיב, ׳תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם׳ לְגַבֵּיהּ, וְאִתְעַטַּר בִּתְרֵי נוּקְבֵי חַד עִלָּאָה וְחַד תַּתָּאָה, עִלָּאָה לַאֲרָקָא עֲלֵיהּ בִּרְכָאן, תַּתָּאָה לְאִתְּזָנָא מִנֵּיהּ וּלְאִתְחַבְּרָא בַּהֲדֵיהּ, וּבַר נָשׁ בְּבֵיתֵיהּ ׳תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם׳ לְגַבֵּיהּ וְאִתְעַטַּר בְּהוּ. כַּד נָפִיק בְּאָרְחָא לָאו הָכִי, אִימָּא עִלָּאָה אִתְחַבְּרַת בַּהֲדֵיהּ וְתַתָּאָה אִשְׁתַּאֲרַת, כַּד תָּב לְבֵיתֵיהּ בָּעֵי לְאִתְעַטְּרָא בִּתְרֵי נוּקְבֵי כִּדְקָאֲמָרָן. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, אֲפִילּוּ בִּקְלִיפֵּי סְנַפּוֹרֵי קִטְרָא לָא פָּתְחֵי ‹נ:›עִטְרָא קַמָּךְ:

תרגום

וְאִם תֹּאמַר, אִם כָּךְ, שֶׁבַח הוּא שֶׁל הָאִישׁ כְּשֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בְּבֵיתוֹ, מִשּׁוּם הַזִּוּוּג הָעֶלְיוֹן שֶׁמִּזְדַּוֶּג עִמּוֹ - בֹּא ורְאֵה, בִּזְמַן שֶׁבֶּן אָדָם הוּא בְּבֵיתוֹ, עִקַּר הַבַּיִת אִשְׁתּוֹ, מִשּׁוּם שֶׁשְּׁכִינָה לֹא זָזָה מֵהַבַּיִת בִּגְלַל אִשְׁתּוֹ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ, שֶׁכָּתוּב (בראשית כד) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, שֶׁהַנֵּר נִדְלַק. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁכִינָה בָּאָה לַבַּיִת. סוֹד הַדָּבָר - אִמָּא עִלָּאָה לֹא נִמְצֵאת אֵצֶל הַזָּכָר אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁנִּתְקַן הַבַּיִת וְהִתְחַבְּרוּ זָכָר וְנוּקְבָּא, וְאָז אִמָּא עִלָּאָה מוֹרִיקָה בְרָכוֹת כְּדֵי לְבָרֵךְ אוֹתָם. כְּדוּגְמַת זֶה, אִמָּא תַּתָּאָה לֹא נִמְצֵאת אֵצֶל הַזָּכָר אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁנִּתְקַן הַבַּיִת, וּבָא הַזָּכָר לַנּוּקְבָּא שֶׁלּוֹ וְהִתְחַבְּרוּ כְּאֶחָד. אָז אִמָּא תַּתָּאָה מוֹרִיקָה בְרָכוֹת לְבָרֵךְ אוֹתָם. וְעַל זֶה הַזָּכָר מִתְעַטֵּר בְּבֵיתוֹ בִּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת כְּדוּגְמָא שֶׁל מַעְלָה. וְזֶהוּ סוֹד הַכָּתוּב (שם מט) עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם. עַד הַזֶּה, תַּאֲוַה שֶׁל גִּבְעוֹת עוֹלָם בּוֹ. נוּקְבָּא עֶלְיוֹנָה לְתַקֵּן אוֹתוֹ וּלְעַטֵּר אוֹתוֹ וּלְבָרֵךְ אוֹתוֹ, נוּקְבָּא הַתַּחְתּוֹנָה לְהִתְחַבֵּר בּוֹ וְלִהְיוֹת נִיזּוֹנָה מִמֶּנּוּ. וּכְדוּגְמָא זוֹ לְמַטָּה, כְּשֶׁזָּכָר נִשָּׂא, תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם אֵלָיו, וּמִתְעַטֵּר בִּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת - אַחַת עֶלְיוֹנָה וְאַחַת תַּחְתּוֹנָה. הָעֶלְיוֹנָה לְהוֹרִיק עָלָיו בְּרָכוֹת, וְהַתַּחְתּוֹנָה לְהיות נִיזּוֹנָה מִמֶּנּוּ וּלְהִתְחַבֵּר עִמּוֹ. וּבֶן אָדָם בְּבֵיתוֹ תַּאֲוַת גִּבְעוֹת עוֹלָם אֵלָיו וּמִתְעַטֵּר בָּהֶם. כְּשֶׁיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ לֹא כָּךְ. אִמָּא עִלָּאָה מִתְחַבֶּרֶת עִמּוֹ, וְתַתָּאָה נִשְׁאֶרֶת. כְּשֶׁשָּׁב לְבֵיתוֹ, צָרִיךְ לְהִתְעַטֵּר בִּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת כְּפִי שֶׁאָמַרְנוּ. אָמַר רַבִּי פִּנְחָס, אֲפִלּוּ בְּקַשְׂקַשֵּׂי קֶשֶׁר הַסְּנַפִּירִים לֹא פוֹתְחִים פִּתְחוֹן לְפָנֶיךָ.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: ואי תימא, אי הכי שבחא הוא דבר נש כד נפיק לארחא יתיר מן ביתיה בגין זווגא עלאה דאזדווגת בהדיה. תא חזי, בזמנא דבר נש הוא בביתיה עקרא דביתא דביתהו, בגין דשכינתא לא אתעדי מן ביתא בגין דביתהו, כמה דתנינן דכתיב ׳ויביאה יצחק האהלה שרה אמו׳, דשרגא אתדלקת, מאי טעמא, בגין דשכינתא אתת לביתא. רזא דמלה, אמא עלאה לא אשתכחת גבי דכורא אלא בזמנא דאתתקנת ביתא ואתחברו דכר ונוקבא, כדין אמא עלאה אריקת ברכאן לברוכי לון, כגוונא דא, אמא תתאה לא אשתכחת לגבי דכורא אלא בזמנא דאתתקנת ביתא ואתי דכר לגבה דנוקביה ואתחברו כחדא, כדין אמא תתאה אריקת ברכאן לברכא לון. ועל דא בתרי נוקבין אתעטר דכורא בביתיה כגוונא דלעילא, והיינו רזא דכתיב ׳עד תאות גבעות עולם׳, האי ׳עד׳ תיאובתא ד׳גבעות עולם׳ ביה, נוקבא עלאה לתקנא ליה ולאעטרא ליה ולברכא ליה, נוקבא תתאה לאתחברא ביה ולאתזנא מניה. וכגוונא דא לתתא, כד דכורא אנסיב, ׳תאות גבעות עולם׳ לגביה, ואתעטר בתרי נוקבי חד עלאה וחד תתאה, עלאה לארקא עליה ברכאן, תתאה לאתזנא מניה ולאתחברא בהדיה, ובר נש בביתיה ׳תאות גבעות עולם׳ לגביה ואתעטר בהו. כד נפיק בארחא לאו הכי, אימא עלאה אתחברת בהדיה ותתאה אשתארת, כד תב לביתיה בעי לאתעטרא בתרי נוקבי כדקאמרן. אמר רבי פנחס, אפילו בקליפי סנפורי קטרא לא פתחי ‹נ:›עטרא קמך:

התרגום: ואם תאמר, אם כך, שבח הוא של האיש כשיוצא לדרך יותר מאשר בביתו, משום הזווג העליון שמזדוג עמו - בא וראה, בזמן שבן אדם הוא בביתו, עקר הבית אשתו, משום ששכינה לא זזה מהבית בגלל אשתו, כמו ששנינו, שכתוב (בראשית כד) ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, שהנר נדלק. מה הטעם? משום שהשכינה באה לבית. סוד הדבר - אמא עלאה לא נמצאת אצל הזכר אלא בזמן שנתקן הבית והתחברו זכר ונוקבא, ואז אמא עלאה מוריקה ברכות כדי לברך אותם. כדוגמת זה, אמא תתאה לא נמצאת אצל הזכר אלא בזמן שנתקן הבית, ובא הזכר לנוקבא שלו והתחברו כאחד. אז אמא תתאה מוריקה ברכות לברך אותם. ועל זה הזכר מתעטר בביתו בשתי נקבות כדוגמא של מעלה. וזהו סוד הכתוב (שם מט) עד תאות גבעת עולם. עד הזה, תאוה של גבעות עולם בו. נוקבא עליונה לתקן אותו ולעטר אותו ולברך אותו, נוקבא התחתונה להתחבר בו ולהיות ניזונה ממנו. וכדוגמא זו למטה, כשזכר נשא, תאות גבעות עולם אליו, ומתעטר בשתי נקבות - אחת עליונה ואחת תחתונה. העליונה להוריק עליו ברכות, והתחתונה להיות ניזונה ממנו ולהתחבר עמו. ובן אדם בביתו תאות גבעות עולם אליו ומתעטר בהם. כשיוצא לדרך לא כך. אמא עלאה מתחברת עמו, ותתאה נשארת. כששב לביתו, צריך להתעטר בשתי נקבות כפי שאמרנו. אמר רבי פנחס, אפלו בקשקשי קשר הסנפירים לא פותחים פתחון לפניך.

מן המפרשים

אור יקר: אימא עילאה אתחברת בהדיה ולא לארקא ברכאן שהרי אינו מעוטר בשתים כראוי אמנם הוא לשמירת הדרך כדפירשתי לעיל נקראת שמירת הדרך. כד תב בעיא וכו׳ להזדווג עמה (בראשית מט) להתעטר בשתים למשוך כמבואר לעיל. קילפי סנפירי קטרא הם מלאכי שהם…

אור החמה: עיקרא דביתא דביתהו. פי' עיקר שכינה שורה עליה כי האשה סבה שתבא השכינה. שאין שכינה אלא מקום שיש אשה כדמוכח מקרא ויביאה האהלה שרה וגו':

מקדש מלך: נוקבא עילאה לתקנה ליה גרסינן וכפל לשון לרמוז לתקנה ליה ה"ס תיקון הפרצוף ע"י חו"ג דאימא ולאעטרא ליה בסוד אור מקיף: ולברכא ליה בסוד ממוחין דאימא:

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר