ממלכת הזוהר › זוהר › בראשית › מאמר 51: ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם › פיסקה 6 (מט ע"ב)

׳זאת הפעם עצם מעצמי׳ - דברי אהבה להמשיך לבה, ׳לזאת יקרא אשה׳ ולא לאחרת

בראשית · ויבן ה' אלהים את הצלע ויביאה אל האדם · מאמר 51 · פיסקה 6 · דף מט ע"ב

לשון הזוהר

תָּא חֲזִי, מָה כְּתִיב הָכָא ׳וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם׳ וְגוֹ', הָא בְּסִימוּ דְּמִלִּין לְאַמְשָׁכָא עִמָּהּ חֲבִיבוּתָא וּלְאַמְשָׁכָא לָהּ לִרְעוּתֵיהּ לְאַתְעָרָא עִמָּהּ רְחִימוּתָא, חֲמִי כַּמָּה בְּסִימִין אִינּוּן, כַּמָּה מִלֵּי דִרְחִימוּתָא אִינּוּן, ׳עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי׳, בְּגִין לְאַחֲזָאָה לָהּ דְּאִינּוּן חַד וְלָא אִית פֵּרוּדָא בֵּינַיְיהוּ בְּכֹלָּא. הַשְׁתָּא שָׁרִי לְשַׁבְּחָא לָהּ, ׳לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה׳, דָּא הִיא דְּלָא יִשְׁתַּכַּח כְּוָותָהּ, דָּא הִיא יְקָרָא דְבֵיתָא, כֻּלְּהוֹן נָשִׁין גַּבָּהּ כְּקוֹפָא בִּפְנֵי בְּנֵי נָשָׁא, אֲבָל ׳לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה׳ שְׁלִימוּ דְּכֹלָּא, ׳לְזֹאת׳ וְלָא לְאַחֲרָא, כֹּלָּא הוּא מִלֵּי רְחִימוּתָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ׳רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה׳. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, כֹּלָּא לְאַמְשָׁכָא לָהּ בִּרְחִימוּ וּלְאִתְדַּבְּקָא בַּהֲדָהּ. כֵּיוָן דְּאַתְעַר לְגַבָּהּ כָּל מִלִּין אִלֵּין מָה כְּתִיב ׳וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם׳ וְגוֹ', הָא אִתְּעַר יֵצֶר הָרָע לְאַחֲדָא בָּהּ, בְּגִין לְקַשְּׁרָא לָהּ בְּתִיאוּבְתָּא דְגוּפָא וּלְאַתְעָרָא לְגַבָּהּ מִלִּין אָחֳרָנִין דְּיֵצֶר הָרָע אִתְעַנַּג בְּהוּ. עַד לְבָתַר מָה כְּתִיב ׳וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל׳, קַבִּלַת לֵיהּ בִּרְעוּתָא, ׳וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ׳, הָא כְּדֵין הִיא אִתְּעָרָא לְגַבֵּיהּ בְּתִיאוּבְתָּא לְאַתְעָרָא לֵיהּ (נ"א לְמֵיהַב לֵיהּ) רְעוּתָא וּרְחִימוּ, דָּא מִלָּה לְאַחֲזָאָה עוֹבָדָא לִבְנֵי נָשָׁא כְּגַוְונָא דִלְעֵילָּא.

תרגום

בֹּא ורְאֵה מַה כָּתוּב כָּאן, וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם וְגוֹ'. הֲרֵי עֲרֵבוּת שֶׁל הַדְּבָרִים לְהַמְשִׁיךְ עִמָּהּ חֲבִיבוּת וּלְהַמְשִׁיךְ אוֹתָהּ לִרְצוֹנוֹ לְעוֹרֵר עִמָּהּ אַהֲבָה. רְאֵה כַּמָּה עֲרֵבִים אוֹתָם דְּבָרִים, כַּמָּה דִּבְרֵי אַהֲבָה הֵם, עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לָהּ שֶׁהֵם אֶחָד וְאֵין פֵּרוּד בֵּינֵיהֶם בַּכֹּל. עַכְשָׁו מַתְחִיל לְשַׁבֵּחַ אוֹתָהּ - לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה. זוֹ הִיא שֶׁלֹּא יִמָּצֵא כְמוֹתָהּ, זוֹ הִיא כְּבוֹד הַבַּיִת, כָּל הַנָּשִׁים לְפָנֶיהָ כְּקוֹף בִּפְנֵי אָדָם. אֲבָל לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה - שְׁלֵמוּת הַכֹּל. לְזֹאת וְלֹא לְאַחֶרֶת. הַכֹּל הוּא דִּבְרֵי אַהֲבָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (משלי לא) רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, הַכֹּל לְהַמְשִׁיכָהּ בְּאַהֲבָה וּלְהִדָּבֵק עִמָּהּ. כֵּיוָן שֶׁעוֹרֵר אֵלֶיהָ כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ, מַה כָּתוּב? וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם וְגוֹ'. הֲרֵי הִתְעוֹרֵר יֵצֶר הָרָע לֶאֱחֹז בָּהּ כְּדֵי לְקָשְׁרָהּ בְּתַאֲוַת הַגּוּף וּלְעוֹרֵר אֵלֶיהָ דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע מִתְעַנֵּג בָּהֶם. עַד שֶׁלְּאַחַר מִכֵּן מַה כָּתוּב, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל. קִבְּלָה אוֹתוֹ בְּרָצוֹן, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ. הֲרֵי אָז הִיא הִתְעוֹרְרָה אֵלָיו בְּתַאֲוָה, לְעוֹרֵר בּוֹ רָצוֹן וְאַהֲבָה. זֶה דָּבָר לְהַרְאוֹת מַעֲשֶׂה לִבְנֵי אָדָם כְּדוּגְמָא שֶׁל מַעְלָה.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: תא חזי, מה כתיב הכא ׳ויאמר האדם זאת הפעם׳ וגו', הא בסימו דמלין לאמשכא עמה חביבותא ולאמשכא לה לרעותיה לאתערא עמה רחימותא, חמי כמה בסימין אינון, כמה מלי דרחימותא אינון, ׳עצם מעצמי ובשר מבשרי׳, בגין לאחזאה לה דאינון חד ולא אית פרודא בינייהו בכלא. השתא שרי לשבחא לה, ׳לזאת יקרא אשה׳, דא היא דלא ישתכח כוותה, דא היא יקרא דביתא, כלהון נשין גבה כקופא בפני בני נשא, אבל ׳לזאת יקרא אשה׳ שלימו דכלא, ׳לזאת׳ ולא לאחרא, כלא הוא מלי רחימותא, כמה דאת אמר ׳רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה׳. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, כלא לאמשכא לה ברחימו ולאתדבקא בהדה. כיון דאתער לגבה כל מלין אלין מה כתיב ׳והנחש היה ערום׳ וגו', הא אתער יצר הרע לאחדא בה, בגין לקשרא לה בתיאובתא דגופא ולאתערא לגבה מלין אחרנין דיצר הרע אתענג בהו. עד לבתר מה כתיב ׳ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ותקח מפריו ותאכל׳, קבלת ליה ברעותא, ׳ותתן גם לאישה עמה׳, הא כדין היא אתערא לגביה בתיאובתא לאתערא ליה (נ"א למיהב ליה) רעותא ורחימו, דא מלה לאחזאה עובדא לבני נשא כגוונא דלעילא.

התרגום: בא וראה מה כתוב כאן, ויאמר האדם זאת הפעם וגו'. הרי ערבות של הדברים להמשיך עמה חביבות ולהמשיך אותה לרצונו לעורר עמה אהבה. ראה כמה ערבים אותם דברים, כמה דברי אהבה הם, עצם מעצמי ובשר מבשרי, כדי להראות לה שהם אחד ואין פרוד ביניהם בכל. עכשו מתחיל לשבח אותה - לזאת יקרא אשה. זו היא שלא ימצא כמותה, זו היא כבוד הבית, כל הנשים לפניה כקוף בפני אדם. אבל לזאת יקרא אשה - שלמות הכל. לזאת ולא לאחרת. הכל הוא דברי אהבה, כמו שנאמר (משלי לא) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, הכל להמשיכה באהבה ולהדבק עמה. כיון שעורר אליה כל הדברים הללו, מה כתוב? והנחש היה ערום וגו'. הרי התעורר יצר הרע לאחז בה כדי לקשרה בתאות הגוף ולעורר אליה דברים אחרים שיצר הרע מתענג בהם. עד שלאחר מכן מה כתוב, ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים, ותקח מפריו ותאכל. קבלה אותו ברצון, ותתן גם לאישה עמה. הרי אז היא התעוררה אליו בתאוה, לעורר בו רצון ואהבה. זה דבר להראות מעשה לבני אדם כדוגמא של מעלה.

מן המפרשים

כתם פז: יצר הרע לאתערא לגבי נוקבא. ואם לא ברא בו היצר הרע לא היה מתעורר בשום פנים אל הנקבה ולא יהיה פרה ורבה, ו'לא תוהו בראה לשבת יצרה' (ישעיה מה יח) . והכוונה בזה, כי לא נברא יצר הרע רק לצורך גדול בעולם ולישובו, לא אל ההטיה אליו ואל…

אור החמה: לאחזאה לה דאינון חד עצם מעצמי ובשר מבשרי דין מדין מקושי העצם שלי רחמים מרחמים שלי מרכות הבשר. ובמקום אחר בזוהר [ לעיל כ"ח א'] מפ' בהיפך דין בשר מפני אדמו מיתו. רחמים עצם מצד לבנינות העצם:

הסולם: ת"ח מה כתיב הכא, ויאמר האדם זאת הפעם וגו' הא בסימו דמלין לאמשכא עמה חביבותא: בוא וראה, מה כתוב כאן, ויאמר האדם וגו', הנה זה דברי מתיקות להמשיך אהבה עמה, ולאמשכא לה לרעותיה לאתערא עמה רחימותא. ולהמשיכה לרצונו לעורר אצלה אהבה.…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר