׳ויקדש אתו׳ - מקום אות הברית ששורים בו כל הקידושין, ׳מאשר שמנה לחמו׳
בראשית · ויכולו · מאמר 48 · פיסקה 9 · דף מז ע"ב
לשון הזוהר
רַבִּי יֵיסָא סָבָא אָמַר, הַנֵּי תְּרֵי, חַד בִּיסוֹדָא דְּעָלְמָא אִיהוּ, וְחַד בְּעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא (אֲבָל הַנֵּי תְּלָת חַד בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא דְּלֵילְיָא וְחַד דְּיוֹמָא וְחַד דְּעָלְמָא דְאָתֵי דְּאִיהוּ שַׁבָּת הַגָּדוֹל). וְכֵן ׳אוֹתוֹ׳ לְמַאן, לְהַהוּא אֲתַר דְּאָת קְיָימָא בֵּיהּ שַׁרְיָא, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר ׳וְהִרְאַנִי אוֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ׳, וּבְהַאי אֲתַר שַׁרְיָין כָּל קִדּוּשִׁין דִּלְעֵילָּא וְנָפְקֵי מִנֵּיהּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְמֵיהַב לָהּ תַּפְנוּקָא לֶחֶם פַּנַּג, וְאַזְלָא הָא כְּמָה דִּכְתִיב ׳מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ׳, ׳מֵאָשֵׁר׳, דָּא קְיָים שְׁלִים. ׳שְׁמֵנָה לַחְמוֹ׳, מַאן דַּהֲוָה לֶחֶם עוֹנִי אִתְהַדַּר לְמֶהֱוֵי לֶחֶם פַּנַּג. ׳וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ׳, מַאן ׳מֶלֶךְ׳ דָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הוּא יָהִיב לָהּ כָּל תַּפְנוּקִין דְּעָלְמִין, וְכָל קִדּוּשִׁין דְּנָפְקִין מִלְּעֵילָּא מֵהַאי אֲתַר נָפְקִין, וְעַל דָּא ׳וַיְקַדֵּשׁ אוֹתוֹ׳, הַהוּא אָת קְיָימָא:
תרגום
רַבִּי יֵיסָא סָבָא אָמַר, הַשְּׁנַיִם הַלָּלוּ, אֶחָד בִּיסוֹד הָעוֹלָם הוּא, וְאֶחָד בָּעַמּוּד הָאֶמְצָעִי (אֲבָל הַשְּׁלֹשָׁה הַלָּלוּ, אֶחָד בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁל הַלַּיְלָה, וְאֶחָד שֶׁל הַיּוֹם, וְאֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא שַׁבָּת הַגָּדוֹל). וְכֵן 'אוֹתוֹ׳, אֶת מִי, אֶת אוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאוֹת הַבְּרִית בּוֹ שׁוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת נָוֵהוּ, וּבְמָקוֹם זֶה שׁוֹרִים כָּל הַקִּדּוּשִׁין שֶׁלְּמַעְלָה וְיוֹצְאִים מִמֶּנּוּ לִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לָתֵת לָהּ תַּפְנוּקֵי לֶחֶם פַּנַּג, וְזֶה הוֹלֵךְ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ. ׳מֵאָשֵׁר׳, זוֹ בְּרִית שְׁלֵמָה. ׳שְׁמֵנָה לַחְמוֹ׳, מַה שֶּׁהָיָה לֶחֶם עֹנִי, חוֹזֵר לִהְיוֹת לֶחֶם פַּנַּג. ׳וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ׳ מִיהו ׳מֶלֶךְ׳ - זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. הוּא נוֹתֵן לָהּ כָּל תַּפְנוּקֵי הָעוֹלָמוֹת, וְכָל הַקִּדּוּשִׁין שֶׁיּוֹצְאִים מִלְמַעְלָה, מֵהַמָּקוֹם הַזֶּה יוֹצְאִים. וְלָזֶה וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, אוֹתוֹ אוֹת הַבְּרִית:
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: רבי ייסא סבא אמר, הני תרי, חד ביסודא דעלמא איהו, וחד בעמודא דאמצעיתא (אבל הני תלת חד במעלי שבתא דליליא וחד דיומא וחד דעלמא דאתי דאיהו שבת הגדול). וכן ׳אותו׳ למאן, לההוא אתר דאת קיימא ביה שריא, כמה דאת אמר ׳והראני אותו ואת נוהו׳, ובהאי אתר שריין כל קדושין דלעילא ונפקי מניה לכנסת ישראל למיהב לה תפנוקא לחם פנג, ואזלא הא כמה דכתיב ׳מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך׳, ׳מאשר׳, דא קיים שלים. ׳שמנה לחמו׳, מאן דהוה לחם עוני אתהדר למהוי לחם פנג. ׳והוא יתן מעדני מלך׳, מאן ׳מלך׳ דא כנסת ישראל. הוא יהיב לה כל תפנוקין דעלמין, וכל קדושין דנפקין מלעילא מהאי אתר נפקין, ועל דא ׳ויקדש אותו׳, ההוא את קיימא:
התרגום: רבי ייסא סבא אמר, השנים הללו, אחד ביסוד העולם הוא, ואחד בעמוד האמצעי (אבל השלשה הללו, אחד בערב שבת של הלילה, ואחד של היום, ואחד של העולם הבא שהוא שבת הגדול). וכן 'אותו׳, את מי, את אותו מקום שאות הברית בו שורה, כמו שנאמר והראני אתו ואת נוהו, ובמקום זה שורים כל הקדושין שלמעלה ויוצאים ממנו לכנסת ישראל לתת לה תפנוקי לחם פנג, וזה הולך כמו שכתוב מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. ׳מאשר׳, זו ברית שלמה. ׳שמנה לחמו׳, מה שהיה לחם עני, חוזר להיות לחם פנג. ׳והוא יתן מעדני מלך׳ מיהו ׳מלך׳ - זו כנסת ישראל. הוא נותן לה כל תפנוקי העולמות, וכל הקדושין שיוצאים מלמעלה, מהמקום הזה יוצאים. ולזה ויקדש אתו, אותו אות הברית:
מן המפרשים
אור יקר: ביסודא וחד בעמודא דאמצעיתא שהוא ויברך אלקים אבל הגי תלת שהם שלשה פעמים יום השביעי פירש בדרך אחר.
אור החמה: הני תרי פי' וישבות ביום השביעי ויברך אלי"ם את יום הז'. חד ביסודא דהיינו וישבות כנז' דביה נייחא דכלא וחד בעמודא דאמצעיתא. ויברך דביה שריין ברכאן כדכתיב וברכות לראש צדיק: אבל הני תלת שהם ויכ"ל ויבר"ך ויקד"ש.
מקדש מלך: מאן דהוה לחם עוני גרסינן ול"ג ליה (ובספר ערוגת הבושם כתב וז"ל. מאן דהוה לחם עוני אתהדר וכו' דא כ"י הוא יהיב וכו' וכל קידושין דנפקא מלעילא מרזא דבינה הנק' הוא כי הא בהא תלייא. כשהבינה היא בזווג הפנימי של תענוג זיווגא שלים. גם…