ממלכת הזוהר › זוהר › בלק › מאמר 44: ׳ותרא האתון את מלאך ה׳ - סוד משעול הכרמים ובזיון בלעם › פיסקה 3 (רח ע"ב)

סטיית האתון מדין קשה - ׳במקל׳ דוקא ולא במקלו

בלק · ׳ותרא האתון את מלאך ה׳ - סוד משעול הכרמים ובזיון בלעם · מאמר 44 · פיסקה 3 · דף רח ע"ב

לשון הזוהר

׳וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ׳ - סָטָאָת מִן הַהוּא אָרְחָא, דַּהֲוַת טְעִינָא מִסִּטְרָא דְּדִינָא קַשְׁיָא, לָקֳבְלֵיהוֹן דְּיִשְׂרָאֵל. וּבְמָה חָמָא בִּלְעָם, דְּהִיא סָטָאָת מֵהַהוּא אָרְחָא. אֶלָּא הָכִי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאֲפִילּוּ בְּאָרְחָא, בָּעָא לְאַבְאָשָׁא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל, בְּחֵילָא דַּאֲתָנֵיהּ. וְכֵיוָן דְּלָא סָלִיק בִּידוֹי, מַה כְּתִיב, ׳וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל׳ - אַטְעָן לָהּ, וְאַלְבָּשׁ לָהּ, בְּזִרוּזִי דִּינָא קַשְׁיָא תַּקִיפָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב בַּמַקֵל, בַּמַקֵל דַּיְיקָא, דְּאִיהוּ דִּינָא קַשְׁיָא תַּקִּיפָא. בְּמַקְלוֹ לָא כְּתִיב, אֶלָּא בַּמַּקֵּל. פּוּק חָמֵי, כַּמָה תַּקִּיפָא חָכְמְתָא דְּהַהוּא רָשָׁע, וְתִיאוּבְתָּא דִּילֵיהּ לְאַבְאָשָׁא לְהוֹן לְיִשְׂרָאֵל, דְּאִיהוּ אַשְׁגַּח לְנָפְקָא מֵרְשׁוּתָא דִּלְעֵילָּא, בְּגִין דְּתִיאוּבְתֵּיהּ לְאִתְיַיקְּרָא, וּלְאַבְאָשָׁא לְהוּ לְיִשְׂרָאֵל.

תרגום

׳וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ׳ (במדבר כב, כג) - סָטְתָה מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ, שֶׁהָיְתָה טְעוּנָה מִצַּד דִּין הַקָּשֶׁה כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל. וּבַמָּה רָאָה בִלְעָם שֶׁהִיא סָטְתָה מֵאוֹתוֹ הַדֶּרֶךְ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁאֲפִלּוּ בַּדֶּרֶךְ רָצָה לְהַזִּיק לְיִשְׂרָאֵל בְּכֹחַ אֲתוֹנוֹ. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא עָלְתָה בְיָדוֹ, מַה כָּתוּב? ׳וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל׳ (במדבר כב, כז) - הִטְעִין אוֹתָהּ וְהִלְבִּישׁ אוֹתָהּ בְּזֵרוּזֵי דִין קָשֶׁה וְחָזָק. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב בַּמַּקֵּל, בַּמַּקֵּל דַּוְקָא, שֶׁהוּא דִּין קָשֶׁה תַּקִּיף. בְּמַקְלוֹ לֹא כָתוּב, אֶלָּא בַּמַּקֵּל. צֵא וּרְאֵה כַּמָּה תַּקִּיפָה חָכְמַת אוֹתוֹ רָשָׁע וְתַאֲוָתוֹ לְהַזִּיק לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהוּא הִשְׁגִּיחַ לָצֵאת מֵרָשׁוּת שֶׁלְּמַעְלָה בִּגְלַל תַּאֲוָתוֹ לְהִתְכַּבֵּד וּלְהַזִּיק לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: ׳ותט האתון מן הדרך׳ - סטאת מן ההוא ארחא, דהות טעינא מסטרא דדינא קשיא, לקבליהון דישראל. ובמה חמא בלעם, דהיא סטאת מההוא ארחא. אלא הכי אמר רבי שמעון, דאפילו בארחא, בעא לאבאשא להו לישראל, בחילא דאתניה. וכיון דלא סליק בידוי, מה כתיב, ׳ויך את האתון במקל׳ - אטען לה, ואלבש לה, בזרוזי דינא קשיא תקיפא. הדא הוא דכתיב במקל, במקל דייקא, דאיהו דינא קשיא תקיפא. במקלו לא כתיב, אלא במקל. פוק חמי, כמה תקיפא חכמתא דההוא רשע, ותיאובתא דיליה לאבאשא להון לישראל, דאיהו אשגח לנפקא מרשותא דלעילא, בגין דתיאובתיה לאתייקרא, ולאבאשא להו לישראל.

התרגום: ׳ותט האתון מן הדרך׳ (במדבר כב, כג) - סטתה מאותו הדרך, שהיתה טעונה מצד דין הקשה כנגד ישראל. ובמה ראה בלעם שהיא סטתה מאותו הדרך? אלא כך אמר רבי שמעון, שאפלו בדרך רצה להזיק לישראל בכח אתונו. וכיון שלא עלתה בידו, מה כתוב? ׳ויך את האתון במקל׳ (במדבר כב, כז) - הטעין אותה והלביש אותה בזרוזי דין קשה וחזק. זהו שכתוב במקל, במקל דוקא, שהוא דין קשה תקיף. במקלו לא כתוב, אלא במקל. צא וראה כמה תקיפה חכמת אותו רשע ותאותו להזיק להם לישראל, שהוא השגיח לצאת מרשות שלמעלה בגלל תאותו להתכבד ולהזיק להם לישראל.

מן המפרשים

אור החמה: ובמה חטא. שהרי לא פעל לקלל אלא עד הגיע שם בלק: במקל דייקא דאיהו דינא ולשון ויך ירצה על המשכת כח הדין בחוזק להכריח' אל הפעול' ההוא. כמה תקיפא שהיה מכריח הקליפות לפעול על כרחם ותיאובתא וכו' שאפילו בדרך רצה לקללם אלא שלא עלה בידו.

הסולם: ותט האתון מן הדרך: היינו שנטתה מן אותו הדרך שהיתה עמוסה מצד דין קשה כנגד ישראל. שואל, ובמה ראה בלעם, שהיא נטתה מן הדרך ההוא. אלא הכי א"ר שמעון, שאפילו בדרך היה רצה להזיק לישראל, בכח אתונו, וכיון שלא עלה בידו, מה כתוב, ויך את…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: