ממלכת הזוהר › זוהר › בלק › מאמר 24: ׳לעושה נפלאות גדלות לבדו׳ - נעירת החמור ונסים שאין אדם יודע › פיסקה 1 (ר ע"ב)

מעשה בערבים שסיפרו על קול החמור שהציל בשדה

בלק · ׳לעושה נפלאות גדלות לבדו׳ - נעירת החמור ונסים שאין אדם יודע · מאמר 24 · פיסקה 1 · דף ר ע"ב

לשון הזוהר

רִבִּי פִּנְחָס הֲוָה אָזִיל לְמֵחֱמֵי בְּרָתֵּיהּ, אִנְתּוּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן, דַּהֲוַת בְּמַרְעָא. וַהֲווּ אָזְלֵי עִמֵּיהּ חַבְרַיָּיא, וְהוּא הֲוָה רָכִיב בְּחַמְרֵיהּ. עַד דְּהֲוָה אָזִיל בְּאָרְחָא, פָּגַע בִּתְרֵין עַרְבָאֵי, אָמַר לוֹן, בַּחֲקָל דָּא אִתְּעַר קָלָא מִיּוֹמִין דְּעָלְמָא. אָמְרוּ לֵיהּ, מִיּוֹמִין דְּעָלְמָא לֵית אֲנָן יַדְעִין. מִיּוֹמִין דִּילָן, אֲנָן יַדְעִין. דְּהָא יוֹמָא חַד, הֲווֹ אִינּוּן לִסְטִין מְקַפְּחֵי אָרְחִין דְּגוּבְרִין בְּהַהוּא חַקְלָא, וּפַגְעוּ בְּאִינּוּן יוּדָאֵי, וְאָתוּ לְקַפְּחָא לוֹן. וְאִשְׁתְּמַע מֵרָחִיק בְּהַאי חֲקַל, קַל דַּחֲמָרָא דָּא, דְּנָהַק תְּרֵי זִמְנֵי, וְאָתָא שַׁלְהוֹבָא דְּאֶשָּׁא בְּהַהוּא קָלָא (נ"א בההוא חקלא) וְאוֹקִיד לוֹן. וְאִשְׁתְּזִיבוּ אִינּוּן יוּדָאֵי. אָמַר לֵיהּ. עַרְבָאֵי, עַרְבָאֵי, בְּמִלָּה דָּא דְּקָא אֲמַרְתּוּן לִי, תִּשְׁתֵּזְבוּן יוֹמָא דָּא מִלִּסְטִין אַחֲרָנִין, דְּקָא מְחַכָּן לְכוּ בְּאָרְחָא.

תרגום

רַבִּי פִּנְחָס הָיָה הוֹלֵךְ לִרְאוֹת אֶת בִּתּוֹ, אִשְׁתּוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן, שֶׁהָיְתָה חוֹלָה, וְהָיוּ הוֹלְכִים אִתּוֹ הַחֲבֵרִים, וְהוּא רָכַב עַל חֲמוֹרוֹ. עַד שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ בַּדֶּרֶךְ, פָּגַע בִּשְׁנֵי עַרְבִים. אָמַר לָהֶם, בְּשָׂדֶה זֶה הִתְעוֹרֵר קוֹל מִימֵי הָעוֹלָם. אָמְרוּ לוֹ, מִימֵי הָעוֹלָם אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, מִיָּמֵינוּ אָנוּ יוֹדְעִים. שֶׁהֲרֵי יוֹם אֶחָד הָיוּ אוֹתָם לִסְטִים מְקַפְּחִים דְּרָכִים שֶׁל אֲנָשִׁים בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה, וּפָגְעוּ בְּאוֹתָם יְהוּדִים וְרָצוּ לְקַפְּחָם, וְנִשְׁמַע מֵרָחוֹק בַּשָּׂדֶה הַזֶּה קוֹל הַחֲמוֹר הַזֶּה שֶׁנָּעַר פַּעֲמַיִם, וּבָאָה שַׁלְהֶבֶת אֵשׁ בְּאוֹתוֹ קוֹל (בְּאוֹתוֹ שָׂדֶה) וְשָׂרַף אוֹתָם, וְנִצְּלוּ אוֹתָם יְהוּדִים. אָמַר לָהֶם, עַרְבִים, בְּדָבָר זֶה שֶׁאֲמַרְתֶּם לִי, תִּנָּצְלוּ יוֹם זֶה מִלִּסְטִים אֲחֵרִים שֶׁמְּחַכִּים לָכֶם בַּדֶּרֶךְ.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: רבי פנחס הוה אזיל למחמי ברתיה, אנתו דרבי שמעון, דהות במרעא. והוו אזלי עמיה חברייא, והוא הוה רכיב בחמריה. עד דהוה אזיל בארחא, פגע בתרין ערבאי, אמר לון, בחקל דא אתער קלא מיומין דעלמא. אמרו ליה, מיומין דעלמא לית אנן ידעין. מיומין דילן, אנן ידעין. דהא יומא חד, הוו אינון לסטין מקפחי ארחין דגוברין בההוא חקלא, ופגעו באינון יודאי, ואתו לקפחא לון. ואשתמע מרחיק בהאי חקל, קל דחמרא דא, דנהק תרי זמני, ואתא שלהובא דאשא בההוא קלא (נ"א בההוא חקלא) ואוקיד לון. ואשתזיבו אינון יודאי. אמר ליה. ערבאי, ערבאי, במלה דא דקא אמרתון לי, תשתזבון יומא דא מלסטין אחרנין, דקא מחכן לכו בארחא.

התרגום: רבי פנחס היה הולך לראות את בתו, אשתו של רבי שמעון, שהיתה חולה, והיו הולכים אתו החברים, והוא רכב על חמורו. עד שהיה הולך בדרך, פגע בשני ערבים. אמר להם, בשדה זה התעורר קול מימי העולם. אמרו לו, מימי העולם אין אנו יודעים, מימינו אנו יודעים. שהרי יום אחד היו אותם לסטים מקפחים דרכים של אנשים באותו שדה, ופגעו באותם יהודים ורצו לקפחם, ונשמע מרחוק בשדה הזה קול החמור הזה שנער פעמים, ובאה שלהבת אש באותו קול (באותו שדה) ושרף אותם, ונצלו אותם יהודים. אמר להם, ערבים, בדבר זה שאמרתם לי, תנצלו יום זה מלסטים אחרים שמחכים לכם בדרך.

מן המפרשים

אור החמה: ר' פנחס הוה אתי למיחמי ברתא אימיה דר' אלעזר וכו' מיומין דעלמא הוא רצה לומר שום זמן בזמנם היום או אתמול או תמול שלשום והם חשבו ששאל על ימי עולם ושנים קדמוניות והשיבו כמו שהשיבו.

קרני אור: דחמרא דא דחמרא דא. ר"ל שהיה רבי פנחס רוכב עליו:

הסולם: רבי פנחס הוה וכו': ר"פ היה הולך לראות בתו אשת ר' שמעון שהיתה חולה, והיו הולכים עמו החברים, והוא היה רוכב על חמורו. בעוד שהיה הולך בדרך פגשו בו ב' ערבים, שאל אותם, אם בשדה זה נתעורר פעם קול מימי העולם. אמרו לו מימי העולם אין…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר