קללת עצמו בשעת רוגז - יש מי שמקבלה למעלה
בהעלותך · ׳את עשה לי׳ - בקשת משה במקום המוות וידיעת מיתתו · מאמר 24 · פיסקה 3 · דף קנה ע"ב
לשון הזוהר
עַל דָּא, לָא לִבְעֵי לֵיהּ לֶאֱינָשׁ, בְּשַׁעֲתָא דְּרוּגְזָא שָׁארֵי בֵּיהּ, לְלַטְיָיא גַּרְמֵיהּ. דְּהָא כַּמָה קַיְימֵי עָלֵיהּ דִּמְקַבְּלֵי הַהִיא מִלָּה. בְּזִמְנָא אוֹחֲרָנָא דְּבָעָא מִיתָה, לָא קַבִּילוּ מִנֵּיהּ. בְּגִין דְּכֹלָּא לְתוֹעַלְתָּא דְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה. הַשְּׁתָּא לָאו אִיהוּ, אֶלָּא מִגּוֹ רוּגְזָא וְדוֹחֲקָא, וּבְגִין כָּךְ קַבִּילוּ מִנֵיהּ. וְעַל דָּא אִשְׁתָּאֲרוּ לְבָתַר אֶלְדָּד וּמֵידָד, וְאָמְרוּ דָּא, דְּמֹשֶׁה יִתְכְּנִישׁ, וִיהוֹשֻׁעַ יֵיעוּל לוֹן לְיִשְׂרָאֵל לְאַרְעָא.
תרגום
עַל כָּךְ לֹא צָרִיךְ לוֹ לָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהָרֹגֶז שׁוֹרֶה בּוֹ לְקַלֵּל עַצְמוֹ, שֶׁהֲרֵי כַּמָּה עוֹמְדִים עָלָיו שֶׁמְּקַבְּלִים אוֹתוֹ דָּבָר. בִּזְמַן אַחֵר שֶׁרָצָה מִיתָה, לֹא קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ, מִשּׁוּם שֶׁהַכֹּל הָיָה לְתוֹעֶלֶת יִשְׂרָאֵל. כָּעֵת אֵינוֹ, אֶלָּא מִתּוֹךְ רֹגֶז וְדחַק, וּמִשּׁוּם זֶה קִבְּלוּ מִמֶּנּוּ. וְעַל כָּךְ נִשְׁאֲרוּ לְאַחַר כָּךְ אֶלְדָּד וּמֵידָד וְאָמְרוּ אֶת זֶה, שֶׁמֹּשֶׁה יִתְאַסֵּף, וִיהוֹשֻׁעַ יַכְנִיסָם לְיִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: על דא, לא לבעי ליה לאינש, בשעתא דרוגזא שארי ביה, ללטייא גרמיה. דהא כמה קיימי עליה דמקבלי ההיא מלה. בזמנא אוחרנא דבעא מיתה, לא קבילו מניה. בגין דכלא לתועלתא דישראל הוה. השתא לאו איהו, אלא מגו רוגזא ודוחקא, ובגין כך קבילו מניה. ועל דא אשתארו לבתר אלדד ומידד, ואמרו דא, דמשה יתכניש, ויהושע ייעול לון לישראל לארעא.
התרגום: על כך לא צריך לו לאדם בשעה שהרגז שורה בו לקלל עצמו, שהרי כמה עומדים עליו שמקבלים אותו דבר. בזמן אחר שרצה מיתה, לא קבלו ממנו, משום שהכל היה לתועלת ישראל. כעת אינו, אלא מתוך רגז ודחק, ומשום זה קבלו ממנו. ועל כך נשארו לאחר כך אלדד ומידד ואמרו את זה, שמשה יתאסף, ויהושע יכניסם לישראל לארץ.
מן המפרשים
אור החמה: וע"ד לא לבעי וכו' כי באותה שעה מזכירים חטאיו לקיים קללתו שהפקיר עצמו למיתה או לכל דבר בזמנין אחרנין וכו' הוקשה לו שהרי כמה פעמים אמר מחני נא ועם כל זה לא (יתפיס) [בכ"י נתפס] ועוד דהא כתיב ותפק לרעב נפשך נראה שמותר לקלל עצמו…