ממלכת הזוהר › זוהר › תרומה › מאמר 7: כתר המלכות העליונה - שלשה גוני הגרן וסוד הקדשה בעשרה › פיסקה 4 (קכט ע"א)

לשים שלום - נפילת אפים ובושה בשעת שמוש נהר היוצא מעדן

תרומה · כתר המלכות העליונה - שלשה גוני הגרן וסוד הקדשה בעשרה · מאמר 7 · פיסקה 4 · דף קכט ע"א

לשון הזוהר

כֵּיוָן דְּמָטוּ לְשִׂים שָׁלוֹם, כְּדֵין עָבִיד שִׁמּוּשָׁא הַהוּא נָהָר דְּנָפִיק מֵעֵדֶן בְּאִדָּרָא דָּא, וּכְדֵין בַּעְיָין כֹּלָּא לְנָפְקָא מִקָּמֵי מַלְכָּא, וְלָא אִצְטְרִיךְ בַּר נָשׁ, וְלָא אַחֲרָא, לְאִשְׁתַּכְּחָא תַּמָּן, וְלָא לְמִשְׁאַל שְׁאֶלְתִּין, אֶלָּא אִצְטְרִיךְ לְמִנְפַּל עַל אַנְפִּין. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַהִיא שַׁעֲתָּא שַׁעֲתָּא דְּשִׁמּוּשָׁא הֲוֵי, וּבָעֵי כָּל בַּר נָשׁ לְמִכְסַף מִקָּמֵי מָארֵיהּ, וּלְחַפְיָא אַנְפּוֹי בְּכִסּוּפָא סַגִּי, וּלְאַכְלְלָא נַפְשֵׁיהּ בְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דְּנַפְשִׁין, דְּאִתְכְּלִיל הַהוּא אִדָּרָא מֵעֵילָּא (ר' ע"ב) וּמִתַּתָּא בְּנַפְשִׁין וְרוּחִין. כְּדֵין גּוָון אַחֲרָא, דְּנָחִית לְתַתָּא, קָאִים וְאָחִיד בְּשִׁפּוּלֵי דְּהַאי אִדָּרָא.

תרגום

כֵּיוָן שֶׁמַּגִּיעִים לָשִׂים שָׁלוֹם, אָז עוֹשֶׂה שִׁמּוּשׁ אוֹתוֹ נָהָר שֶׁיּוֹצֵא מֵעֵדֶן בַּגֹּרֶן הַזֶּה, וְאָז צְרִיכִים כֻּלָּם לָצֵאת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְלֹא צָרִיךְ אִישׁ וְלֹא אַחֵר לְהִמָּצֵא שָׁם וְלֹא לְבַקֵּשׁ בַּקָּשׁוֹת, אֶלָּא צָרִיךְ לִנְפֹּל עַל הַפָּנִים נְפִילַת אַפַּיִם. מָה הַטַּעַם? מִשּׁוּם שֶׁאוֹתָהּ שָׁעָה הִיא שָׁעָה שֶׁל שִׁמּוּשׁ, וְצָרִיךְ כָּל אִישׁ לְהִתְבַּיֵּשׁ מִלִּפְנֵי רִבּוֹנוֹ וּלְכַסּוֹת פָּנָיו בְּבוּשָׁה גְדוֹלָה, וּלְהַכְלִיל אֶת נַפְשׁוֹ בְּאוֹתוֹ שִׁמּוּשׁ שֶׁל הַנְּפָשׁוֹת, שֶׁנִּכְלָל אוֹתוֹ הַגֹּרֶן מִלְמַעְלָה וּמִלְּמַטָּה בִּנְפָשׁוֹת וְרוּחוֹת. אָז גָּוֶן אַחֵר שֶׁיּוֹרֵד לְמַטָּה עוֹמֵד וְאוֹחֵז בְּשִׁפּוּלֵי הַגֹּרֶן הַזֶּה.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: כיון דמטו לשים שלום, כדין עביד שמושא ההוא נהר דנפיק מעדן באדרא דא, וכדין בעיין כלא לנפקא מקמי מלכא, ולא אצטריך בר נש, ולא אחרא, לאשתכחא תמן, ולא למשאל שאלתין, אלא אצטריך למנפל על אנפין. מאי טעמא. בגין דההיא שעתא שעתא דשמושא הוי, ובעי כל בר נש למכסף מקמי מאריה, ולחפיא אנפוי בכסופא סגי, ולאכללא נפשיה בההוא שמושא דנפשין, דאתכליל ההוא אדרא מעילא (ר' ע"ב) ומתתא בנפשין ורוחין. כדין גוון אחרא, דנחית לתתא, קאים ואחיד בשפולי דהאי אדרא.

התרגום: כיון שמגיעים לשים שלום, אז עושה שמוש אותו נהר שיוצא מעדן בגרן הזה, ואז צריכים כלם לצאת מלפני המלך, ולא צריך איש ולא אחר להמצא שם ולא לבקש בקשות, אלא צריך לנפל על הפנים נפילת אפים. מה הטעם? משום שאותה שעה היא שעה של שמוש, וצריך כל איש להתביש מלפני רבונו ולכסות פניו בבושה גדולה, ולהכליל את נפשו באותו שמוש של הנפשות, שנכלל אותו הגרן מלמעלה ומלמטה בנפשות ורוחות. אז גון אחר שיורד למטה עומד ואוחז בשפולי הגרן הזה.

מן המפרשים

מקדש מלך: בגין דההיא שעתא שעתא דשמושא נ"ב גמר הזווג ה"ג ולחפייא אנפוי בנפשין ורוחין נ"ב ממ"ן ומ"ד ה"ג קאים ואחיד בשפולי יהודי"עם עיין בדף קמ"ב::

אור החמה: אלא דאצטריך למנפל על אנפין ולא בעאי למשאל שאלתין ועכ"ז יקדם י"ג מדות לרצות על עוונותיו שהתודה בברכת שומע תפלה כדפי' בפ' פקודי והכא לא חש לפרושי. שעתא דשמושא ואז הענין תלוי בהעלם להמשיך נשמות ואין לערבב אותו ייחוד בשום שאלה…

אור יקר: שמושא ההוא נהר, שמשך הנהר כל משך החכמה עד היסוד, והיינו.

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר