טעם שנתמנה הפסוק בתפלת מנחה של שבת - אז אין דין תלוי אלא התבשמות
תרומה · ואני תפלתי לך ה' עת רצון - סוד תפלת מנחה של שבת ופטירת משה יוסף ודוד · מאמר 49 · פיסקה 3 · דף קנו ע"א
לשון הזוהר
וְאִי תֵּימָא, אֲמַאי אִתְמָנֵי הַאי קְרָא, בִּצְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת. יֵאוֹת אִיהוּ לְמֶהֱוֵי בְּשַׁבָּת בְּהַהוּא צְלוֹתָא דְּמִנְחָה, וְלָא בִּצְלוֹתָא דְּחוֹל, דְּוַדַּאי לָאו צְלוֹתָא דְּמִנְחָה דְּשַׁבָּת כְּחוֹל. בְּגִין דְּהָא בְּחוֹל בְּשַׁעֲתָא דְּמִנְחָה, (פ"ח:) תַּלְיָא דִּינָא בְּעָלְמָא, וְלָאו אִיהוּ ׳עֵת רָצוֹן׳. אֲבָל בְּשַׁבָּת, דְּכָל רוּגְזָא אִתְעָדֵי, וְכֹלָּא אִתְכְּלִיל כַּחֲדָא, וְאַף עַל גַּב דְּדִינָא אִתְּעַר, אִתְבַּסְמוּתָא אִיהוּ, וְעַל דָּא אִצְטְרִיךְ קְרָא דְּיִחוּדָא, לְיַחֲדָא כָּל דַּרְגִּין, דְּכַד הֲוֵי יִחוּדָא, דִּינָא אִתְחֲבָּר וְאִתְכְּלִיל בְּרַחֲמֵי, וְאִתְבָּסַּם כֹּלָּא, וּכְדֵין ׳עֵת רָצוֹן׳ כְּתִיב. ׳עֵת רָצוֹן׳, כָּלִיל כֹּלָּא כַּחֲדָא. וְדִינָא אִתְבְּסָם בְּהַהוּא זִמְנָא, וַהֲוֵי חֶדְוָה בְּכֹלָּא.
תרגום
וְאִם תֹּאמַר, לָמָּה הִתְמַנָּה הַפָּסוּק הַזֶּה בִּתְפִלַּת מִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת? נָאֶה הוּא לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בְּאוֹתָהּ תְּפִלַּת מִנְחָה וְלֹא בִּתְפִלַּת חֹל, שֶׁוַּדַּאי אֵין תְּפִלַּת מִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת כְּמוֹ חֹל. מִשּׁוּם שֶׁהֲרֵי בַּחֹל, בִּשְׁעַת הַמִּנְחָה, תָּלוּי הַדִּין בָּעוֹלָם וְאֵינוֹ עֵת רָצוֹן, אֲבָל בְּשַׁבָּת כְּשֶׁכָּל הָרֹגֶז הוּסַר וְהַכֹּל נִכְלָל כְּאֶחָד, וְאַף עַל גַּב שֶׁמִּתְעוֹרֵר דִּין, זוֹ הִתְבַּשְּׂמוּת, וְלָכֵן צָרִיךְ פָּסוּק שֶׁל יִחוּד לְיַחֵד אֶת כָּל הַדְּרָגוֹת. שֶׁכְּשֶׁיֵּשׁ יִחוּד, הַדִּין מִתְחַבֵּר וְנִכְלָל בָּרַחֲמִים וְהַכֹּל מִתְבַּסֵּם, וְאָז כָּתוּב עֵת רָצוֹן. עֵת רָצוֹן כּוֹלֵל הַכֹּל כְּאֶחָד. וְהַדִּין מִתְבַּסֵּם בְּאוֹתוֹ זְמַן, וְיֵשׁ שִׂמְחָה בַּכֹּל.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ואי תימא, אמאי אתמני האי קרא, בצלותא דמנחה דשבת. יאות איהו למהוי בשבת בההוא צלותא דמנחה, ולא בצלותא דחול, דודאי לאו צלותא דמנחה דשבת כחול. בגין דהא בחול בשעתא דמנחה, (פ"ח:) תליא דינא בעלמא, ולאו איהו ׳עת רצון׳. אבל בשבת, דכל רוגזא אתעדי, וכלא אתכליל כחדא, ואף על גב דדינא אתער, אתבסמותא איהו, ועל דא אצטריך קרא דיחודא, ליחדא כל דרגין, דכד הוי יחודא, דינא אתחבר ואתכליל ברחמי, ואתבסם כלא, וכדין ׳עת רצון׳ כתיב. ׳עת רצון׳, כליל כלא כחדא. ודינא אתבסם בההוא זמנא, והוי חדוה בכלא.
התרגום: ואם תאמר, למה התמנה הפסוק הזה בתפלת מנחה של שבת? נאה הוא להיות בשבת באותה תפלת מנחה ולא בתפלת חל, שודאי אין תפלת מנחה של שבת כמו חל. משום שהרי בחל, בשעת המנחה, תלוי הדין בעולם ואינו עת רצון, אבל בשבת כשכל הרגז הוסר והכל נכלל כאחד, ואף על גב שמתעורר דין, זו התבשמות, ולכן צריך פסוק של יחוד ליחד את כל הדרגות. שכשיש יחוד, הדין מתחבר ונכלל ברחמים והכל מתבסם, ואז כתוב עת רצון. עת רצון כולל הכל כאחד. והדין מתבסם באותו זמן, ויש שמחה בכל.
מן המפרשים
הסולם: ואי תימא אמאי וכו': ואם תאמר למה נתמנה מקרא הזה לאומרו בתפלת מנחת שבת. ומשיב, יפה הוא להיות בשבת בתפלת המנחה ולא בתפלת חול. כי ודאי אין תפלת מנחה של שבת כתפלת חול. משום שבחול בשעת המנחה, תלוי דין בעולם, ואין הוא עת רצון. אבל…
אור יקר: אתמני האי קרא מתיקון סופרים, תליא דינא מצד הגבורה השולטת, בשבת כל רוגזא אתעדי שמתגלה מצח ורצון כדפירשנו ענין זה בארוכה באדרא פרשת נשא סימן (?) וזהו שאמר.