ממלכת הזוהר › זוהר › תרומה › מאמר 28: בארץ הקדושה הקלפה הקשה נשברה - סוד נשמת המתים ומקום קבורתם › פיסקה 12 (קמא ע"ב)

מי שנשמתו יצאה חוץ לארץ וגופו נטמא - טמאה נשאבת עד שחוזר לעפר

תרומה · בארץ הקדושה הקלפה הקשה נשברה - סוד נשמת המתים ומקום קבורתם · מאמר 28 · פיסקה 12 · דף קמא ע"ב

לשון הזוהר

מַאן דְּנִשְׁמָתֵיהּ נָפְקָא לְבַר מֵאַרְעָא קַדִּישָׁא, וְהַהוּא גּוּפָא אִסְתְּאַב בְּהַהוּא רוּחַ מְסָאֲבוּ, הַהוּא רוּחַ מְסָאֲבוּ אִשְׁתְּאִיב בְּגַוִּיהּ, עַד דְּתָב לֵיהּ עַפְרָא. (נ"א דאתבלי גופא בעפרא) וְאִי הַהוּא (ויקרא ע"ב ע"ב) ׳גּוּפָא, דְּאִשְׁתְּאִיב בֵּיהּ הַהוּא רוּחַ מְסַאֲבָא, סַלְּקִין לֵיהּ לְאִתְקַבְּרָא גּוֹ אַרְעָא קַדִּישָׁא, עָלֵיהּ׳ כְּתִיב, ׳וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה׳ (ירמיהו ב, ז). אַרְצִי, דְּלָא שַׁלְטָא עָלָהּ רוּחַ מְסָאֲבוּ, בְּהַהוּא גּוּפָא דִּלְכוֹן, דְּאִשְׁתְּאִיב בֵּיהּ רוּחַ מְסָאֲבוּ, דְּקָא מַיְיתִין לְקָבְרָא לֵיהּ בְּאַרְצִי, אַתּוּן מְסָאָבִין לָהּ, לְאִסְתָּאֲבָא בֵּיהּ. אִי לָא דְּעָבִיד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַסְוָותָא לְאַרְעָא, דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְבַּלֵי הַהוּא גּוּפָא, נָשִׁיב קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא רוּחָא מִלְּעֵילָּא, וְדָחֵי לֵיהּ לְהַהוּא רוּחַ מְסַאֲבָא לְבַר, דְּהָא אִיהוּ חָס עַל אַרְעֵיהּ.

תרגום

מִי שֶׁנִּשְׁמָתוֹ יָצְאָה מִחוּץ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וְאוֹתוֹ גוּף נִטְמָא בְּאוֹתָהּ רוּחַ טֻמְאָה - אוֹתָהּ רוּחַ טֻמְאָה נִשְׁאֶבֶת לְתוֹכוֹ, עַד שֶׁחוֹזֵר לֶעָפָר (שמתבלה הגוף בעפר). וְאִם אוֹתוֹ גוּף שֶׁנִּשְׁאֲבָה בּוֹ אוֹתָהּ רוּחַ טֻמְאָה מַעֲלִים אוֹתוֹ לְהִקָּבֵר בְּתוֹךְ הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, עָלָיו כָּתוּב ׳וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה׳ (ירמיה ב, ז) - אַרְצִי, שֶׁלֹּא שָׁלְטָה עָלֶיהָ רוּחַ טֻמְאָה בְּאוֹתוֹ גוּף שֶׁלָּכֶם שֶׁנִּשְׁאֲבָה בּוֹ רוּחַ טֻמְאָה, שֶׁמְּבִיאִים לִקְבֹּר אוֹתוֹ בְּאַרְצִי - אַתֶּם מְטַמְּאִים אוֹתָהּ לְהִטָּמֵא בּוֹ. אִם לֹא שֶׁעָשָׂה הקב"ה רְפוּאָה לָאָרֶץ, שֶׁהֲרֵי שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּבְלֶה אוֹתוֹ גוּף, מֵשִׁיב הקב"ה רוּחַ מִלְמַעְלָה וְדוֹחֶה אֶת אוֹתָהּ רוּחַ טֻמְאָה הַחוּצָה, שֶׁהֲרֵי הוּא חָס עַל אַרְצוֹ.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: מאן דנשמתיה נפקא לבר מארעא קדישא, וההוא גופא אסתאב בההוא רוח מסאבו, ההוא רוח מסאבו אשתאיב בגויה, עד דתב ליה עפרא. (נ"א דאתבלי גופא בעפרא) ואי ההוא (ויקרא ע"ב ע"ב) ׳גופא, דאשתאיב ביה ההוא רוח מסאבא, סלקין ליה לאתקברא גו ארעא קדישא, עליה׳ כתיב, ׳ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה׳ (ירמיהו ב, ז). ארצי, דלא שלטא עלה רוח מסאבו, בההוא גופא דלכון, דאשתאיב ביה רוח מסאבו, דקא מייתין לקברא ליה בארצי, אתון מסאבין לה, לאסתאבא ביה. אי לא דעביד קודשא בריך הוא אסוותא לארעא, דהא כיון דאתבלי ההוא גופא, נשיב קודשא בריך הוא רוחא מלעילא, ודחי ליה לההוא רוח מסאבא לבר, דהא איהו חס על ארעיה.

התרגום: מי שנשמתו יצאה מחוץ לארץ הקדושה, ואותו גוף נטמא באותה רוח טמאה - אותה רוח טמאה נשאבת לתוכו, עד שחוזר לעפר (שמתבלה הגוף בעפר). ואם אותו גוף שנשאבה בו אותה רוח טמאה מעלים אותו להקבר בתוך הארץ הקדושה, עליו כתוב ׳ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה׳ (ירמיה ב, ז) - ארצי, שלא שלטה עליה רוח טמאה באותו גוף שלכם שנשאבה בו רוח טמאה, שמביאים לקבר אותו בארצי - אתם מטמאים אותה להטמא בו. אם לא שעשה הקב"ה רפואה לארץ, שהרי שכיון שנבלה אותו גוף, משיב הקב"ה רוח מלמעלה ודוחה את אותה רוח טמאה החוצה, שהרי הוא חס על ארצו.

מן המפרשים

הסולם: מאן דנשמתיה נפקא וכו': מי שנשמתו יוצאת בחוץ לארץ הקדושה, וגוף ההוא נטמא ברוח הטומאה ההוא, רוח הטומאה ההוא נבלע בתוכו עד שחוזר לעפר. ואם גוף ההוא, שנבלע בו רוח הטומאה ההוא, מעלים אותו להקבר בארץ הקדושה, עליו כתוב, ותבאו ותטמאו…

אור יקר: מאן דנשמתיה נפקא וכו/ שאם גרם לו שעלה לארץ ישראל בחיים, אף אם נהנה בגוף בחוצה לארץ אין לו לאותו חצון דבקות עמו, שהרי נבדל ממנו בעלייתו בחיים, ואין יוסף ענין זה עבירה כדי שנאמר שלא יותר לו הקב״ה ויעניש אותו, שזהו ענין קדושה,…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: