מקצה השמים מוצאו - סוף הגוף ניכר בין הזכר לנוקבא במקום השלום
תרומה · השמים מספרים כבוד אל - סוד תהלים יט ועטרת הלבנה בשבת · מאמר 16 · פיסקה 14 · דף קלז ע"א
לשון הזוהר
׳מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם׳ מוֹצָאוֹ, מִסַּיְיפֵי אִלֵּין שָׁמַיִם עִלָּאִין דְּקָאָמַרָן, אִיהוּ אַפִּיק, בְּגִין דִּבְסִיּוּמָא דְּגוּפָא, אִיהוּ אַפִּיק, וּבְהַהוּא אֲתָר אִשְׁתְּמוֹדַע בֵּין דְּכַר לְנוּקְבָּא. וְדָא הוּא דִּכְתִּיב, ׳וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם׳ (דברים ד, לב). ׳קְצֵה הַשָּׁמַיִם׳ דָּא (ר' ע"א) עָלְמָא עִלָּאָה. ׳וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם׳, דָּא (מלכא ד) שְׁלָמָא דִּילֵיהּ. כְּמָה דְּהַאי נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, אוּף הָכִי הַאי, נָטִיל כָּל נְהוֹרִין, וְכֻלְּהוּ בֵּיהּ, וְאִיהוּ נָפִיק ׳מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם׳.
תרגום
מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ - מִסּוֹף אֵלּוּ הַשָּׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים שֶׁאָמַרְנוּ הוּא מוֹצִיא, מִשּׁוּם שֶׁבְּסִיּוּם הַגּוּף הוּא מוֹצִיא, וּבְאוֹתוֹ מָקוֹם נִכָּר בֵּין הַזָּכָר לַנּוּקְבָּא. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים ד) ׳וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם (דברים ד, לב)׳ - קְצֵה הַשָּׁמַיִם - זֶה הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם - זֶה (הַמֶּלֶךְ ש) הַשָּׁלוֹם שֶׁלּוֹ. כְּמוֹ שֶׁזֶּה נוֹטֵל אֶת כָּל הָאוֹרוֹת וְכֻלָּם בּוֹ, אַף זֶה כָּךְ, נוֹטֵל כָּל הָאוֹרוֹת וִהוּא יוֹצֵא מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ׳מקצה השמים׳ מוצאו, מסייפי אלין שמים עלאין דקאמרן, איהו אפיק, בגין דבסיומא דגופא, איהו אפיק, ובההוא אתר אשתמודע בין דכר לנוקבא. ודא הוא דכתיב, ׳ולמקצה השמים ועד קצה השמים׳ (דברים ד, לב). ׳קצה השמים׳ דא (ר' ע"א) עלמא עלאה. ׳ולמקצה השמים׳, דא (מלכא ד) שלמא דיליה. כמה דהאי נטיל כל נהורין, וכלהו ביה, אוף הכי האי, נטיל כל נהורין, וכלהו ביה, ואיהו נפיק ׳מקצה השמים׳.
התרגום: מקצה השמים מוצאו - מסוף אלו השמים העליונים שאמרנו הוא מוציא, משום שבסיום הגוף הוא מוציא, ובאותו מקום נכר בין הזכר לנוקבא. וזהו שכתוב (דברים ד) ׳ולמקצה השמים ועד קצה השמים (דברים ד, לב)׳ - קצה השמים - זה העולם העליון. ולמקצה השמים - זה (המלך ש) השלום שלו. כמו שזה נוטל את כל האורות וכלם בו, אף זה כך, נוטל כל האורות והוא יוצא מקצה השמים.
מן המפרשים
מקדש מלך: קצה השמים דא עלמא עילאה פי' שמים הוא זעיר וקצה העליון בינה וקצה התחתון הוא יסוד דזעיר והכתוב מתחיל ממטה למעלה ולמקצה השמי' שהוא יסוד דזעיר י' עד קצה השמים שהוא יסוד דאימא. וז"ש קצה דא עלמא עילאה ולמקצה דא מלכא דשלמה דיליה שהוא…
אור החמה: ולמקצה השמים ועד קצה שם נא' כי שאל נא לימים ראשונים יש לך רשות לחקור בימי' ראשונים שהם ו' קצוות וגבולם הם ולמקצה השמים ממטה למעלה ועד קצה השמים שכן ההשג' ממטה למעלה ולכך קצה השמים דא עלמא עילאה הוא בינה ועד קצה השמים נאמר עליה…
אור יקר: נפיק מקצה דהיינו בחינה שבו נכר בין זכר לנקבה, ואפשר כמא דהאי בינה נטיל כל נהורין שהוא נהר יוצא מעדן שהוא מחוברת בחכמה, הכי האי קצה השמים יסוד מת״ת.
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: