שתי הכריעות ושתי הזקיפות בסוד השמות - וירידת עתיק יומין בקריאת שמעון שמעון
תיקוני זוהר · תקונים מזהר חדש - שם ע"ב והגאלה, סוד הגלגולים ומאמר נעשה אדם · מאמר 87 · פיסקה 16 · דף מ ע"ב
לשון הזוהר
[וילנא מ ע"ב] אָמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אַבָּא רָזָא עִלָּאָה אִית יַתִּיר ° דִּנְחִיתוּ דִּנְבִיעוּ מִלְּגָאו אִיהוּ יַתִּיר. ° תְּרֵין כְּרִיעוֹת אִנּוּן י'ו ° לְגַבֵּי מָאן לְגַבֵּי ה'ה. וּתְרֵין זְקִיפוֹת בה'ה לְסָלְקָא ה' בִּי', ה' בּוֹ'. ° כְּגַוְנָא דְּבַיִת רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי דְּאִסְתַּלְּקִין בִּתְרֵין עַמּוּדִין. וְעָלַיְהוּ אִתְּמַר ° ׳סוֹמֵךְ ה' לְכָל הַנּוֹפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים׳ (תהלים קמה). ° אָמַר לוֹ וְהָא אִתְּמַר כָּל הַכּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ ° בִּבְרָכוֹת, דְּאִיהוּ אֵל עֶלְיוֹן דְּאִתְכְּלִילָן בֵּהּ עֶשֶׂר. אֵיךְ אִנּוּן כְּפוּלִים תַּמָּן עֶשֶׂר תִּנְיָנִין לְמֶהֱוֵי תַּמָּן תְּרֵין כְּרִיעוֹת. ° דְּהָא כְּרִיעוֹת אִנּוּן עֶשֶׂר מֵעֵלָּא לְתַתָּא. זְקִיפוֹת עֶשֶׂר מִתַּתָּא לְעֵלָּא. ° וְרָזָא דְּמִלָּה אָלֶ"ף הֵ"א יוּ"ד הֵ"א. יוּ"ד הֵ"א. וָא"ו הֵ"א. הַכְּרִיעוֹת בְּעֶשֶׂר ° מִן אָלֶף דַּאֲדֹנָ"י עַד זְקִיפוֹת מִן י' דאדני עַד אָלֶף מִן אֲדֹנָ"י אִיהוּ אֶהְיֶה. י' (וילנא מ ע"ב) מִן אֲדֹנָ"י אִיהוּ יְהוָֹ"ה. ° וּבְגִין דָּא כָּל הַכּוֹרֵעַ כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ אָלֶ"ף הֵ"א יוּ"ד הֵ"א. וְכָל הַזּוֹקֵף זוֹקֵף בַּשֵּׁם יוּ"ד הֵ"א וָא"ו הֵ"א. הָא הָכָא זְקִיפָה חַד וְהַכְרָעָה חַד. הַכְרָעָה בְּאֶהְיֶה זְקִיפָה ביהו"ה. וְכֹלָּא בַּאֲדֹנָי. א"כ זְקִיפָה תִּנְיָנָא וְהַכְרָעָה תִּנְיָנָא בְּמַאי. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בְּרִיךְ בְּרִי לְעַתִּיק יוֹמִין. וַדַּאי זְקִיפָה וְהַכְרָעָה תִּנְיָנָא צָרִיךְ לְעִלַּת הָעִלּוֹת. ° דְּנָחִית לֵהּ מֵעֵלָּא לְתַתָּא וּלְסָלְקָא בֵּהּ שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהוּ זָקֵף לָהּ בְּשֵׁם יְהוָֹ"ה דְּכֹלָּא בִּידֵהּ וּבִרְשׁוּתֵהּ עֲלִיָּה וִירִידָה וּנְבִיעוּ בִּרְשׁוּתֵהּ דְּלָא נָחִית אֶלָּא בִּרְשׁוּתֵהּ. ° וְאִם הוּא לֹא נָחִית נְבִיעוּ לֹא נָחִית. וְאִם הוּא לֹא נָחִית לֵית סְלִיקוּ לִשְׁכִינְתָּא וּנְבִיעוּ לֹא נָחִית לָהּ. חֲדוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּא וַחֲדָא רִבִּי אֶלְעָזָר. נָפַק קָלָא וְאָמַר ° עַל רִבִּי שִׁמְעוֹן יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְעַל רִבִּי אֶלְעָזָר וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ וְעוֹד נַעֲשֶׂה אָדָם, אִתְחַבָּרוּ אוֹפַן וּמַלְאָךְ וְכִסֵּא וְאָמְרוּ נַעֲשֶׂה אָדָם, דִּיהֵא בְּשֻׁתָּפוּ דִּילָן, נִשְׁמְתָא מִכִּסֵּא וְרוּחָא מִמַּלְאָךְ, וְנַפְשָׁא מֵאוֹפַן לְמֶהֱוֵי בְּדִיּוֹקְנָא דִּילָן ° לְבָרְכָא וּלְקֻדְשָׁא וּלְיַחֲדָא לֵהּ כְּגַוְנָא דִּילָן וְעוֹד נַעֲשֶׂה אָדָם. אַדְּהָכֵי הָא סָבָא דְּסָבִין עַתִּיקָא דעַתִּיקִין קָא נָחִית וְאָמַר, שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן מָאן הוּא דְּאָמַר מֹשֶׁה אָדָם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים מַאי נִיהוּ הָכָא הַאי אֱלֹהִים. מִיָּד פָּרַח וְלֹא חָזָא לֵהּ. כְּמָא דְּשָׁמַע רִבִּי שִׁמְעוֹן שא"ל שִׁמְעוֹן שִׁמְעוֹן וְלֹא קָרָא לֵהּ בְּשֵׁם רִבִּי. אָמַר וַדַּאי אִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא דְּאִתְּמַר בֵּהּ ׳וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר׳ (דניאל ז). כְּעָן אִיהִי שַׁעֲתָא לְמִפְתַּח בְּהַאי רָזָא דְּוַדַּאי הָכָא אִית רָזָא דְּלָא אִית רְשׁוּ לְאִתְגַּלְּיָא. וּכְעָן מַשְׁמָע דִּרְשׁוּתָא אִתְיְהִיב לְאִתְגַּלְּיָא. פָּתַח וְאָמַר ° לְמַלְכָּא דַּהֲוָה לֵהּ כַּמָּה בִּנְיָנִין לְמִבְנֵי, וַהֲוָה לֵהּ אוּמָנָא. וְאוּמָנָא לָא הֲוָה עָבִיד מדעם אֶלָּא בִּרְשׁוּ דְּמַלְכָּא. הָדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ח) ° וְאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וְגוֹ'. ° מַלְכָּא וַדַּאי אִיהוּ חָכְמָה לְעֵלָּא, וְעַמּוּדָא דְּאֶמְצָעִיתָא אִיהוּ מַלְכָּא לְתַתָּא. אֱלֹהִים אוּמָנָא לְעֵלָּא וְדָא אִמָּא עִלָּאָה, אֱלֹהִים אוּמָנָא לְתַתָּא וְדָא שְׁכִינְתָּא דִּלְתַתָּא.
תרגום
[וילנא מ ע״ב] אמר רבי אלעזר: אבא, יש כאן סוד עליון יותר, שירידת הנביעה מבפנים היא יתירה. שתי הכריעות הן י״ו כלפי מי? כלפי ה״ה. ושתי הזקיפות בה״ה, להעלות ה' ב-י', ה' ב-ו', כעין בית ראשון ושני שמסתלקים בשני עמודים. ועליהם נאמר (תהלים קמה) 'סוֹמֵךְ ה' ׳לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים׳'. אמר לו: והרי נאמר, כל הכורע כורע ב'ברכות', שהוא 'אֵל עֶלְיוֹן' שכלולות בו עשר. איך הן כפולות שם - עשר שניות, שיהיו שם שתי כריעות? שהרי הכריעות הן עשר מלמעלה למטה, הזקיפות עשר מלמטה למעלה. וסוד הדבר: אל״ף ה״א יו״ד ה״א, יו״ד ה״א וא״ו ה״א. הכריעות בעשר, מן האל״ף של 'אדנ״י', הזקיפות מן היו״ד של 'אדני'. האל״ף מ'אדנ״י' הוא 'אהיה', היו״ד מ'אדנ״י' הוא 'יהו״ה'. ומשום כך כל הכורע כורע ב'ברוך' - אל״ף ה״א יו״ד ה״א, וכל הזוקף זוקף ב'שם' - יו״ד ה״א וא״ו ה״א. הרי כאן זקיפה אחת והכרעה אחת: ההכרעה ב'אהיה', הזקיפה ב'יהו״ה', והכל ב'אדני'. אם כן, הזקיפה השנייה וההכרעה השנייה במה? אמר רבי שמעון: ברוך בני לעתיק יומין! ודאי שהזקיפה וההכרעה השנייה צריכות לעילת העילות, שיורד מלמעלה למטה, ולהעלות בו את השכינה, שהוא זוקף אותה בשם יְהוָה, שהכל בידו וברשותו - העלייה והירידה, והנביעה ברשותו, שאינה יורדת אלא ברשותו. ואם הוא אינו יורד - הנביעה אינה יורדת. ואם הוא אינו יורד - אין עלייה לשכינה, והנביעה אינה יורדת אליה. שמחו כל החברים, ושמח רבי אלעזר. יצא קול ואמר: על רבי שמעון 'יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ', ועל רבי אלעזר 'וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ'. ועוד, 'נַעֲשֶׂה אָדָם' - התחברו אופן ומלאך וכיסא ואמרו 'נַעֲשֶׂה אָדָם', שיהיה בשותפות שלנו: נשמה מהכיסא, ורוח מהמלאך, ונפש מהאופן, להיות בדמותנו, לברכו ולקדשו וליחדו כעין שלנו, ועוד 'נַעֲשֶׂה אָדָם'. ובתוך כך, הנה זקן הזקנים, עתיק העתיקים, ירד ואמר: שמעון שמעון, מי הוא זה שאמר משה אדם? 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים' - מהו כאן אלוהים? מיד פרח ולא ראה אותו. כאשר שמע רבי שמעון שקרא לו 'שמעון שמעון' ולא קרא לו בשם 'רבי', אמר: ודאי זהו הקב״ה, שנאמר בו (דניאל ז) '׳וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר׳'. עתה היא השעה לפתוח בסוד הזה, שוודאי כאן יש סוד שאין רשות לגלותו, ועתה משמע שניתנה רשות לגלותו. פתח ואמר: משל למלך שהיו לו כמה בניינים לבנות, והיה לו אומן. והאומן לא היה עושה דבר אלא ברשות המלך. זהו שכתוב (משלי ח) 'וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן' וְגוֹ'. המלך ודאי הוא החכמה למעלה, ועמוד האמצע הוא מלך למטה. אֱלֹהִים - אומן למעלה, וזו אמא עילאה. אֱלֹהִים - אומן למטה, וזו השכינה שלמטה.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: [וילנא מ ע"ב] אמר רבי אלעזר אבא רזא עלאה אית יתיר ° דנחיתו דנביעו מלגאו איהו יתיר. ° תרין כריעות אנון י'ו ° לגבי מאן לגבי ה'ה. ותרין זקיפות בה'ה לסלקא ה' בי', ה' בו'. ° כגונא דבית ראשון ושני דאסתלקין בתרין עמודין. ועליהו אתמר ° ׳סומך ה' לכל הנופלים וזוקף לכל הכפופים׳ (תהלים קמה). ° אמר לו והא אתמר כל הכורע כורע ° בברכות, דאיהו אל עליון דאתכלילן בה עשר. איך אנון כפולים תמן עשר תנינין למהוי תמן תרין כריעות. ° דהא כריעות אנון עשר מעלא לתתא. זקיפות עשר מתתא לעלא. ° ורזא דמלה אל"ף ה"א יו"ד ה"א. יו"ד ה"א. וא"ו ה"א. הכריעות בעשר ° מן אלף דאדנ"י עד זקיפות מן י' דאדני עד אלף מן אדנ"י איהו אהיה. י' (וילנא מ ע"ב) מן אדנ"י איהו יהו"ה. ° ובגין דא כל הכורע כורע בברוך אל"ף ה"א יו"ד ה"א. וכל הזוקף זוקף בשם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. הא הכא זקיפה חד והכרעה חד. הכרעה באהיה זקיפה ביהו"ה. וכלא באדני. א"כ זקיפה תנינא והכרעה תנינא במאי. אמר רבי שמעון בריך ברי לעתיק יומין. ודאי זקיפה והכרעה תנינא צריך לעלת העלות. ° דנחית לה מעלא לתתא ולסלקא בה שכינתא, דאיהו זקף לה בשם יהו"ה דכלא בידה וברשותה עליה וירידה ונביעו ברשותה דלא נחית אלא ברשותה. ° ואם הוא לא נחית נביעו לא נחית. ואם הוא לא נחית לית סליקו לשכינתא ונביעו לא נחית לה. חדו כלהו חבריא וחדא רבי אלעזר. נפק קלא ואמר ° על רבי שמעון ישמח אביך ואמך ועל רבי אלעזר ותגל יולדתך ועוד נעשה אדם, אתחברו אופן ומלאך וכסא ואמרו נעשה אדם, דיהא בשתפו דילן, נשמתא מכסא ורוחא ממלאך, ונפשא מאופן למהוי בדיוקנא דילן ° לברכא ולקדשא וליחדא לה כגונא דילן ועוד נעשה אדם. אדהכי הא סבא דסבין עתיקא דעתיקין קא נחית ואמר, שמעון שמעון מאן הוא דאמר משה אדם. ויאמר אלהים מאי ניהו הכא האי אלהים. מיד פרח ולא חזא לה. כמא דשמע רבי שמעון שא"ל שמעון שמעון ולא קרא לה בשם רבי. אמר ודאי איהו קודשא בריך הוא דאתמר בה ׳ועתיק יומין יתב לבושה כתלג חור׳ (דניאל ז). כען איהי שעתא למפתח בהאי רזא דודאי הכא אית רזא דלא אית רשו לאתגליא. וכען משמע דרשותא אתיהיב לאתגליא. פתח ואמר ° למלכא דהוה לה כמה בנינין למבני, והוה לה אומנא. ואומנא לא הוה עביד מדעם אלא ברשו דמלכא. הדא הוא דכתיב (משלי ח) ° ואהיה אצלו אמון וגו'. ° מלכא ודאי איהו חכמה לעלא, ועמודא דאמצעיתא איהו מלכא לתתא. אלהים אומנא לעלא ודא אמא עלאה, אלהים אומנא לתתא ודא שכינתא דלתתא.
התרגום: [וילנא מ ע״ב] אמר רבי אלעזר: אבא, יש כאן סוד עליון יותר, שירידת הנביעה מבפנים היא יתירה. שתי הכריעות הן י״ו כלפי מי? כלפי ה״ה. ושתי הזקיפות בה״ה, להעלות ה' ב-י', ה' ב-ו', כעין בית ראשון ושני שמסתלקים בשני עמודים. ועליהם נאמר (תהלים קמה) 'סומך ה' ׳לכל הנפלים וזוקף לכל הכפופים׳'. אמר לו: והרי נאמר, כל הכורע כורע ב'ברכות', שהוא 'אל עליון' שכלולות בו עשר. איך הן כפולות שם - עשר שניות, שיהיו שם שתי כריעות? שהרי הכריעות הן עשר מלמעלה למטה, הזקיפות עשר מלמטה למעלה. וסוד הדבר: אל״ף ה״א יו״ד ה״א, יו״ד ה״א וא״ו ה״א. הכריעות בעשר, מן האל״ף של 'אדנ״י', הזקיפות מן היו״ד של 'אדני'. האל״ף מ'אדנ״י' הוא 'אהיה', היו״ד מ'אדנ״י' הוא 'יהו״ה'. ומשום כך כל הכורע כורע ב'ברוך' - אל״ף ה״א יו״ד ה״א, וכל הזוקף זוקף ב'שם' - יו״ד ה״א וא״ו ה״א. הרי כאן זקיפה אחת והכרעה אחת: ההכרעה ב'אהיה', הזקיפה ב'יהו״ה', והכל ב'אדני'. אם כן, הזקיפה השנייה וההכרעה השנייה במה? אמר רבי שמעון: ברוך בני לעתיק יומין! ודאי שהזקיפה וההכרעה השנייה צריכות לעילת העילות, שיורד מלמעלה למטה, ולהעלות בו את השכינה, שהוא זוקף אותה בשם יהוה, שהכל בידו וברשותו - העלייה והירידה, והנביעה ברשותו, שאינה יורדת אלא ברשותו. ואם הוא אינו יורד - הנביעה אינה יורדת. ואם הוא אינו יורד - אין עלייה לשכינה, והנביעה אינה יורדת אליה. שמחו כל החברים, ושמח רבי אלעזר. יצא קול ואמר: על רבי שמעון 'ישמח אביך ואמך', ועל רבי אלעזר 'ותגל יולדתך'. ועוד, 'נעשה אדם' - התחברו אופן ומלאך וכיסא ואמרו 'נעשה אדם', שיהיה בשותפות שלנו: נשמה מהכיסא, ורוח מהמלאך, ונפש מהאופן, להיות בדמותנו, לברכו ולקדשו וליחדו כעין שלנו, ועוד 'נעשה אדם'. ובתוך כך, הנה זקן הזקנים, עתיק העתיקים, ירד ואמר: שמעון שמעון, מי הוא זה שאמר משה אדם? 'ויאמר אלהים' - מהו כאן אלוהים? מיד פרח ולא ראה אותו. כאשר שמע רבי שמעון שקרא לו 'שמעון שמעון' ולא קרא לו בשם 'רבי', אמר: ודאי זהו הקב״ה, שנאמר בו (דניאל ז) '׳ועתיק יומין יתב לבושה כתלג חור׳'. עתה היא השעה לפתוח בסוד הזה, שוודאי כאן יש סוד שאין רשות לגלותו, ועתה משמע שניתנה רשות לגלותו. פתח ואמר: משל למלך שהיו לו כמה בניינים לבנות, והיה לו אומן. והאומן לא היה עושה דבר אלא ברשות המלך. זהו שכתוב (משלי ח) 'ואהיה אצלו אמון' וגו'. המלך ודאי הוא החכמה למעלה, ועמוד האמצע הוא מלך למטה. אלהים - אומן למעלה, וזו אמא עילאה. אלהים - אומן למטה, וזו השכינה שלמטה.
מן המפרשים
ביאור הגר"א: לגבי ה' ה'. כאן צ"ל דנחיתו נביעו לגאו . ר"ל בכריעה נחיתון להון וסומכין לון ונותנין להן כח לקום אח"כ כידוע: