ממלכת הזוהר › זוהר › תיקוני זוהר › מאמר 79: תקונים מזהר חדש - סוד הכרובים בתפלה, עליתה כיונה וכנשר, ואבן הזרקא › פיסקה 13 (ו ע"ב)

רוח הבהמה עמי הארץ - והזקן שפרח הוא רב המנונא סבא

תיקוני זוהר · תקונים מזהר חדש - סוד הכרובים בתפלה, עליתה כיונה וכנשר, ואבן הזרקא · מאמר 79 · פיסקה 13 · דף ו ע"ב

לשון הזוהר

[דף עד ע"ג] אֲבָל ° מִסִּטְרָא דְּאִלֵּין דְּלֵית בְּהוּ מִקְרָא מִשְׁנָה (עד ע"ג) וְקַבָּלָה, דְּאִנּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, לֵהּ סְלִיקוּ בְּהוֹן. וּבְגִין דָּא אָמַר קֹהֶלֶת בְּאֹרַח רְמִיזָא, כִּי ׳מִי יוֹדֵעַ ° רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעוֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיּוֹרֶדֶת הִיא לְמַטָה לָאָרֶץ׳ (קהלת ג). וְרוּחַ הַבְּהֵמָה אִלֵּין אִנּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ. ° וּלְזִמְנִין נַפְקִין מִנַּיְהוּ זַרְעָא מֵעַלְיָא בְּנֵי תּוֹרָה לְאִסְתַּלְּקָא בְּהוֹן בְּגִין דָּא אוֹקְמוּהּ מִכָּל מָקוֹם הִזָּהֲרוּ בְּעַמֵּי הָאָרֶץ דִּלְזִמְנִין נַפְקִין מִנְּהוֹן בְּנֵי מֵעַלְיָא מָארֵי אוֹרַיְתָא: קָם בּוּצִינָא קַדִּישָׁא וְכֻלְּהוּ מַשִּׁרְיָן לְנַשְּׁקָא הַהוּא סָבָא פָּרַח. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן וַדַּאי הַהוּא סָבָא, לָא בָּעָא לְנַטְלָא אַגְרָא מִנָּן לְנַשְּׁקָא לֵהּ, וּבְגִין דָּא פָּרַח. זַכָּאָה חוּלָקָנָא דְּזָכִינָא לְמִשְׁמַע אַגְרָא דְּפִקּוּדָא דִּצְלוֹתָא בְּעָלְמָא דְּאָתֵי: קָם רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, אַבָּא מָאן הֲוָה הַהוּא סָבָא. אָמַר וַדַּאי רַב הַמְנוּנָא סָבָא, אִשְׁתְּמוֹדַע דְּנִשְׁמָתֵהּ נַחְתָּא מִתְלַבְּשָׁא בָּאֲוִירָא דְּהֶבֶל דְּאוֹרַיְתָא. דִּבְזִמְנָא דְּצַדִּיקַיָּא מִתְעַסְּקִין בְּאוֹרַיְתָא, ° כָּל אִלֵּין הֲבָלִים דְּסָלְקִין מִפּוּמֵיהוֹן בְּאוֹרַיְתָא, כְּמָה נִשְׁמָתִין דְּהַהוּא עָלְמָא רָכָבַן עָלַיְהוּ וּמִתְלַבְּשָׁן בְּהוּ. וְקָלִין וְדִבּוּרִין דְּאוֹרַיְתָא אִתְעֲבִידוּ לוֹן כְּסוּסְוָן, וְרַכְבִין עָלַיְהוּ וְנַחְתִּין בְּהַאי עָלְמָא. ° וַאֲפִלּוּ מַלְאָכִין. וְכָל שֶׁכֵּן בְּחִבּוּרָא דָּא, ° וּבְמָארֵי דְּהַאי חִבּוּרָא ° דְּבֵהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא הַטֵה ° הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם ° כְּגַוְנֵי דְּסִינַי, וְאִיהוּ נָחִית עָלֵהּ לְאָקָמָא שְׁכִינְתֵּהּ ° בְּשִׁתִּין רִבּוֹא דְּמַלְאָכִין. וּבְכָל נִשְׁמָתִין דְּאִתְבְּרִיאוּ וַעֲתִידִין לְמִבְרֵי. הָדָא הוּא דִּכְתִיב ׳כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ וְגוֹמֵר׳ (דברים כט). ° וּבְנִשְׁמָתִין דַּאֲצִילוּתָא דְּפוּמֵהּ אִיהִי סִינַי. וְקָלָא דִּילֵהּ אָתָא כְּגַוְנָא דְּקָלָא דְּמָארֵהּ דְּאִתְּמַר בֵּהּ ° ׳קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שׁוֹמְעִים׳ (דברים ד). ° וְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר אִתְעֲבִיד מִנֵּהּ מַלְאָךְ. ° וְנִשְׁמְתָא דִּילֵהּ בְּגִינַהּ מַכְרִיזִין לְעֵלָּא, כַּד סַלְקָא בְּכָל לֵילְיָא הָבוּ יְקָרָא לְדִיּוֹקְנָא דְּמַלְכָּא. אַדְּהָכִי הָא רָעֲיָא מְהֵימָנָא קָא אָתֵי נָטַל ° קִרְטָא בִּידֵהּ:

תרגום

אֲבָל מִצַּד אוֹתָם שֶׁאֵין בָּהֶם מִקְרָא מִשְׁנָה וְקַבָּלָה, שֶׁהֵם עַמֵּי הָאָרֶץ, אֵין לָהֶם עֲלִיָּה בָּהֶם. וּבִגְלַל זֶה אָמַר קֹהֶלֶת בְּדֶרֶךְ רֶמֶז (קהלת ג) כִּי 'מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמַעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ'. וְרוּחַ הַבְּהֵמָה - אֵלֶּה עַמֵּי הָאָרֶץ. וְלִפְעָמִים יוֹצְאִים מֵהֶם זֶרַע מְעֻלֶּה, בְּנֵי תוֹרָה, לְהִסְתַּלֵּק בָּהֶם. בִּגְלַל זֶה בֵּאֲרוּהוּ: מִכָּל מָקוֹם הִזָּהֲרוּ בְּעַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁלִּפְעָמִים יוֹצְאִים מֵהֶם בָּנִים מְעֻלִּים בַּעֲלֵי תוֹרָה: קָם בּוּצִינָא קַדִּישָׁא וְכָל הַמַּחֲנוֹת לְנַשֵּׁק אֶת אוֹתוֹ הַזָּקֵן - פָּרַח. אָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן, וַדַּאי אוֹתוֹ הַזָּקֵן לֹא רָצָה לִטֹּל שָׂכָר מִמֶּנּוּ עַל נְשִׁיקָתוֹ, וּבִגְלַל זֶה פָּרַח. אַשְׁרֵי חֶלְקֵנוּ שֶׁזָּכִינוּ לִשְׁמֹעַ שְׂכַר מִצְוַת הַתְּפִלָּה בָּעוֹלָם הַבָּא: קָם רִבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר: אַבָּא, מִי הָיָה אוֹתוֹ הַזָּקֵן? אָמַר: וַדַּאי רַב הַמְנוּנָא סָבָא, נוֹדָע שֶׁנִּשְׁמָתוֹ יוֹרֶדֶת מִתְלַבֶּשֶׁת בַּאֲוִיר הֶבֶל הַתּוֹרָה. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, כָּל הַהֲבָלִים הָעוֹלִים מִפִּיהֶם בַּתּוֹרָה, כַּמָּה נְשָׁמוֹת שֶׁל אוֹתוֹ עוֹלָם רוֹכְבוֹת עֲלֵיהֶם וּמִתְלַבְּשׁוֹת בָּהֶם. וְקוֹלוֹת וְדִבּוּרֵי הַתּוֹרָה נַעֲשִׂים לָהֶם כְּסוּסִים, וְרוֹכְבִים עֲלֵיהֶם וְיוֹרְדִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, וַאֲפִלּוּ מַלְאָכִים. וְכָל שֶׁכֵּן בְּחִבּוּר זֶה, וּבְבַעֲלֵי חִבּוּר זֶה, שֶׁבּוֹ הקב"ה הִטָּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם כְּעֵין סִינַי, וְהוּא יוֹרֵד עָלָיו לְהַשְׁרוֹת שְׁכִינָתוֹ בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא מַלְאָכִים. וּבְכָל הַנְּשָׁמוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ וַעֲתִידוֹת לְהִבָּרֵא. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (דברים כט) 'כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ' וְגוֹמֵר. וּבְנִשְׁמוֹת הָאֲצִילוּת שֶׁפִּיהוּ הוּא סִינַי. וְקוֹלוֹ בָּא כְּעֵין קוֹל אֲדוֹנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (דברים ד) 'קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים'. וְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר נַעֲשֶׂה מִמֶּנּוּ מַלְאָךְ. וְנִשְׁמָתוֹ בִּגְלָלָהּ מַכְרִיזִים לְמַעְלָה, כְּשֶׁעוֹלָה בְּכָל לַיְלָה: הָבוּ יְקָר לִדְמוּת הַמֶּלֶךְ. בֵּינְתַיִם הִנֵּה רוֹעֶה נֶאֱמָן בָּא, נוֹטֵל אֶבֶן קְטַנָּה בְּיָדוֹ.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: [דף עד ע"ג] אבל ° מסטרא דאלין דלית בהו מקרא משנה (עד ע"ג) וקבלה, דאנון עמי הארץ, לה סליקו בהון. ובגין דא אמר קהלת בארח רמיזא, כי ׳מי יודע ° רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ׳ (קהלת ג). ורוח הבהמה אלין אנון עמי הארץ. ° ולזמנין נפקין מניהו זרעא מעליא בני תורה לאסתלקא בהון בגין דא אוקמוה מכל מקום הזהרו בעמי הארץ דלזמנין נפקין מנהון בני מעליא מארי אוריתא: קם בוצינא קדישא וכלהו משרין לנשקא ההוא סבא פרח. אמר רבי שמעון ודאי ההוא סבא, לא בעא לנטלא אגרא מנן לנשקא לה, ובגין דא פרח. זכאה חולקנא דזכינא למשמע אגרא דפקודא דצלותא בעלמא דאתי: קם רבי אלעזר ואמר, אבא מאן הוה ההוא סבא. אמר ודאי רב המנונא סבא, אשתמודע דנשמתה נחתא מתלבשא באוירא דהבל דאוריתא. דבזמנא דצדיקיא מתעסקין באוריתא, ° כל אלין הבלים דסלקין מפומיהון באוריתא, כמה נשמתין דההוא עלמא רכבן עליהו ומתלבשן בהו. וקלין ודבורין דאוריתא אתעבידו לון כסוסון, ורכבין עליהו ונחתין בהאי עלמא. ° ואפלו מלאכין. וכל שכן בחבורא דא, ° ובמארי דהאי חבורא ° דבה קודשא בריך הוא הטה ° השמים ושמי השמים ° כגוני דסיני, ואיהו נחית עלה לאקמא שכינתה ° בשתין רבוא דמלאכין. ובכל נשמתין דאתבריאו ועתידין למברי. הדא הוא דכתיב ׳כי את אשר ישנו פה עמנו וגומר׳ (דברים כט). ° ובנשמתין דאצילותא דפומה איהי סיני. וקלא דילה אתא כגונא דקלא דמארה דאתמר בה ° ׳קול דברים אתם שומעים׳ (דברים ד). ° וכל דבור ודבור אתעביד מנה מלאך. ° ונשמתא דילה בגינה מכריזין לעלא, כד סלקא בכל ליליא הבו יקרא לדיוקנא דמלכא. אדהכי הא רעיא מהימנא קא אתי נטל ° קרטא בידה:

התרגום: אבל מצד אותם שאין בהם מקרא משנה וקבלה, שהם עמי הארץ, אין להם עליה בהם. ובגלל זה אמר קהלת בדרך רמז (קהלת ג) כי 'מי יודע רוח בני האדם העלה היא למעלה ורוח הבהמה הירדת היא למטה לארץ'. ורוח הבהמה - אלה עמי הארץ. ולפעמים יוצאים מהם זרע מעלה, בני תורה, להסתלק בהם. בגלל זה בארוהו: מכל מקום הזהרו בעמי הארץ, שלפעמים יוצאים מהם בנים מעלים בעלי תורה: קם בוצינא קדישא וכל המחנות לנשק את אותו הזקן - פרח. אמר רבי שמעון, ודאי אותו הזקן לא רצה לטל שכר ממנו על נשיקתו, ובגלל זה פרח. אשרי חלקנו שזכינו לשמע שכר מצות התפלה בעולם הבא: קם רבי אלעזר ואמר: אבא, מי היה אותו הזקן? אמר: ודאי רב המנונא סבא, נודע שנשמתו יורדת מתלבשת באויר הבל התורה. שבזמן שהצדיקים עוסקים בתורה, כל ההבלים העולים מפיהם בתורה, כמה נשמות של אותו עולם רוכבות עליהם ומתלבשות בהם. וקולות ודבורי התורה נעשים להם כסוסים, ורוכבים עליהם ויורדים בעולם הזה, ואפלו מלאכים. וכל שכן בחבור זה, ובבעלי חבור זה, שבו הקב"ה הטה השמים ושמי השמים כעין סיני, והוא יורד עליו להשרות שכינתו בששים רבוא מלאכים. ובכל הנשמות שנבראו ועתידות להברא. זהו שכתוב (דברים כט) 'כי את אשר ישנו פה עמנו' וגומר. ובנשמות האצילות שפיהו הוא סיני. וקולו בא כעין קול אדונו שנאמר בו (דברים ד) 'קול דברים אתם שמעים'. וכל דבור ודבור נעשה ממנו מלאך. ונשמתו בגללה מכריזים למעלה, כשעולה בכל לילה: הבו יקר לדמות המלך. בינתים הנה רועה נאמן בא, נוטל אבן קטנה בידו.

מן המפרשים

ביאור הגר"א: מסטרא כו'. דצפור יונה נשר - הוא שכינה מסט' דעשיה יצירה בריאה כמ"ש בתיקון י ':

לכל המפרשים על פיסקה זו

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: