התורה חרות על הלחות - וחרות הנשמה מן הגוף וממלאך המות
תיקוני זוהר · תיקון ז ממהדורא תנינא - כבוד המלך בכבוד השכינה ויציאתה בת חורין · מאמר 72 · פיסקה 3 · דף קמה ע"א
לשון הזוהר
וּמְנָלָן דְּאוֹרַיְיתָא אִיהוּ חֵירוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ׳וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אלהי״ם הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת׳ (שמות לב, טז), וְאִיהוּ יְהֵא לָהּ בְּפוּרְקָנָא בַּתְרַיְיתָא חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוְת, דְּלָא יָמוּת מָשִׁיחַ בֶּן אֶפְרַיִם, חֵרוּת מִשִּׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת דְּלָא יִשְׁתַּעְבְּדוּן בָּהּ וּבִבְנָהָא לְעָלַם, וִיהֵא לָהּ חֵירוּ וְלִבְנָהָא מִכָּל ° מַרְעִין בִּישִׁין דְּעָלְמָא דְּאִינוּן עִרֶב רַב, ° וְיִשְׂרָאֵל דְּאִינוּן מִסִּטְרָא דְהַהוּא נַעַר אוֹ מִכָּרְסַיָּא קַדִּישָׁא, אַף עַל גַּב דַּהֲווֹ מְחוּיָיבִין בְּכַמָּה חוֹבִין, כְּמָה דְאָמְרִין אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּהְיֶה דוֹר שֶׁכֻּלּוֹ זַכַּאי אוֹ כֻּלּוֹ חַיָּיב, אִתְּמַר בְּהוֹן ׳אִם רָעָה בְּעִינֵי אֲדוֹנֶיהָ אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ׳ (שם כא, ח), עִם כָּל דָּא וְהֶפְדָּהּ בְּגָלוּתָא, וְלֹא ׳יִמְשׁוֹל לְמוֹכְרָהּ׳ בְּגָלוּתָא, ׳בְּבִגְדוֹ בָהּ׳, בְּגִין דְּבָגְדוּ בָהּ. ° וְעוֹד כִי ׳יִמְכּוֹר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה׳, דָא נִשְׁמָתָא קַדִּישָׁא, דְמָכַר לָהּ בְּגוּפָא דְאִיהוּ אָמָה דִילָהּ, וְאִתְּמַר ׳וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִירְתָּהּ׳ (משלי ל, כג), כַּד תִּפּוֹק מִגּוּפָא ׳לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים׳, דְּאִינוּן נְפָשׁוֹת ° דְּאִינוּן מְשׁוּתָּפִין עִם גּוּפָא תַּתָּאָה, דַהֲנָאָה דִלְהוֹן לַאו אִיהִי לְעָלְמָא דְאָתֵי, לְאִשְׁתַּדְלָא בְאוֹרַיְיתָא דְאִיהוּ חֵירוּ מִמַּלְאַךְ הַמָּוְת, אֶלָּא לְיָרְתָא לְעָלְמָא דֵין, וּבְגִין דָּא נִשְׁמָתָא דְאִיהִי אִשְׁתַּדְלָא בְּאוֹרַיְיתָא, ׳לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים׳ מִגּוּפָא בְּדוֹחֲקָא, כְּנִשְׁמָתָא דְעַם הָאָרֶץ דְּאִיהִי עֶבֶד, אֶלָּא תִּיפּוֹק בַּר חוֹרִין מִמַּלְאַךְ הַמָּוְת.
תרגום
וּמִנַּיִן לָנוּ שֶׁהַתּוֹרָה ׳הִיא חֵרוּת׳? זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת׳ (שמות לב, טז). וְהוּא יִהְיֶה לָהּ בַּגְּאֻלָּה הָאַחֲרוֹנָה: חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, שֶׁלֹּא יָמוּת מָשִׁיחַ בֶּן אֶפְרַיִם, חֵרוּת מִשִּׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת, שֶׁלֹּא יִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהּ וּבְבָנֶיהָ לְעוֹלָם, וְיִהְיֶה לָהּ חֵרוּת וּלְבָנֶיהָ מִכָּל הַמַּזִּיקִים הָרָעִים שֶׁבָּעוֹלָם שֶׁהֵם עֵרֶב רַב. וְיִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם מִצַּד אוֹתוֹ הַנַּעַר אוֹ מִן הַכִּסֵּא הַקָּדוֹשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ חַיָּבִים בְּכַמָּה חֲטָאִים, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּהְיֶה דּוֹר שֶׁכֻּלּוֹ זַכַּאי אוֹ כֻּלּוֹ חַיָּב, נֶאֱמַר בָּהֶם ׳אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לֹא יְעָדָהּ׳ (שם כא, ח) - עִם כָּל זֹאת ׳וְהֶפְדָּהּ׳ בַּגָּלוּת, וְלֹא ׳יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ׳ בַּגָּלוּת ׳בְּבָגְדוֹ בָהּ׳, מִשּׁוּם ׳שֶׁבָּגְדוּ בָהּ׳. וְעוֹד, כִּי ׳יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה׳ - זוֹ הַנְּשָׁמָה הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁמְּכָרָהּ בַּגּוּף שֶׁהוּא אֲמָתָהּ, וְנֶאֱמַר ׳וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ׳ (משלי ל, כג): כְּשֶׁתֵּצֵא מִן הַגּוּף, ׳לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים׳, שֶׁהֵם הַנְּפָשׁוֹת הַשֻּׁתָּפוֹת עִם הַגּוּף הַתַּחְתּוֹן, שֶׁהֲנָאָתָן אֵינָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, לְהִשְׁתַּדֵּל בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, אֶלָּא לָרֶשֶׁת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה. וּמִשּׁוּם כָּךְ הַנְּשָׁמָה הַמִּשְׁתַּדֶּלֶת בַּתּוֹרָה, ׳לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים׳ מִן הַגּוּף בְּדֹחַק, כְּנִשְׁמַת עַם הָאָרֶץ שֶׁהִיא עֶבֶד, אֶלָּא תֵּצֵא בַּת חוֹרִין מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ומנלן דאורייתא איהו חירות, הדא הוא דכתיב ׳והמכתב מכתב אלהי״ם הוא חרות על הלחת׳ (שמות לב, טז), ואיהו יהא לה בפורקנא בתרייתא חרות ממלאך המות, דלא ימות משיח בן אפרים, חרות משעבוד מלכיות דלא ישתעבדון בה ובבנהא לעלם, ויהא לה חירו ולבנהא מכל ° מרעין בישין דעלמא דאינון ערב רב, ° וישראל דאינון מסטרא דההוא נער או מכרסיא קדישא, אף על גב דהוו מחוייבין בכמה חובין, כמה דאמרין אין בן דוד בא עד שיהיה דור שכלו זכאי או כלו חייב, אתמר בהון ׳אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יעדה׳ (שם כא, ח), עם כל דא והפדה בגלותא, ולא ׳ימשול למוכרה׳ בגלותא, ׳בבגדו בה׳, בגין דבגדו בה. ° ועוד כי ׳ימכור איש את בתו לאמה׳, דא נשמתא קדישא, דמכר לה בגופא דאיהו אמה דילה, ואתמר ׳ושפחה כי תירש גבירתה׳ (משלי ל, כג), כד תפוק מגופא ׳לא תצא כצאת העבדים׳, דאינון נפשות ° דאינון משותפין עם גופא תתאה, דהנאה דלהון לאו איהי לעלמא דאתי, לאשתדלא באורייתא דאיהו חירו ממלאך המות, אלא לירתא לעלמא דין, ובגין דא נשמתא דאיהי אשתדלא באורייתא, ׳לא תצא כצאת העבדים׳ מגופא בדוחקא, כנשמתא דעם הארץ דאיהי עבד, אלא תיפוק בר חורין ממלאך המות.
התרגום: ומנין לנו שהתורה ׳היא חרות׳? זהו שכתוב ׳והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת׳ (שמות לב, טז). והוא יהיה לה בגאלה האחרונה: חרות ממלאך המות, שלא ימות משיח בן אפרים, חרות משעבוד מלכיות, שלא ישתעבדו בה ובבניה לעולם, ויהיה לה חרות ולבניה מכל המזיקים הרעים שבעולם שהם ערב רב. וישראל, שהם מצד אותו הנער או מן הכסא הקדוש, אף על פי שהיו חיבים בכמה חטאים, כמו שאומרים אין בן דוד בא עד שיהיה דור שכלו זכאי או כלו חיב, נאמר בהם ׳אם רעה בעיני אדניה אשר לא יעדה׳ (שם כא, ח) - עם כל זאת ׳והפדה׳ בגלות, ולא ׳ימשל למכרה׳ בגלות ׳בבגדו בה׳, משום ׳שבגדו בה׳. ועוד, כי ׳ימכר איש את בתו לאמה׳ - זו הנשמה הקדושה, שמכרה בגוף שהוא אמתה, ונאמר ׳ושפחה כי תירש גברתה׳ (משלי ל, כג): כשתצא מן הגוף, ׳לא תצא כצאת העבדים׳, שהם הנפשות השתפות עם הגוף התחתון, שהנאתן אינה לעולם הבא, להשתדל בתורה שהיא חרות ממלאך המות, אלא לרשת את העולם הזה. ומשום כך הנשמה המשתדלת בתורה, ׳לא תצא כצאת העבדים׳ מן הגוף בדחק, כנשמת עם הארץ שהיא עבד, אלא תצא בת חורין ממלאך המות.
מן המפרשים
ביאור הגר"א: מרעין בישין דאינון ע"ר. רוצה לומר כמו שאמרו ( יבמות קט ע"ב ) שקשין לישראל כספחת נגע צרעת: