שומר הברית - מקיש לקונו ושותף עמו, ושאינו שומרו קש
תיקוני זוהר · תיקון סט - סוד הגלגול מאדם והבל עד משה, ודפיקות הלב והבליו · מאמר 65 · פיסקה 4 · דף קב ע"ב
לשון הזוהר
וְדָא רָזָא ׳אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן׳, וְאוּקְמוּהוּ חַבְרַיָּא מִלָּה דְאַקִּישׁ לִי, מוֹקֵשׁ כְּתִיב בֵּיהּ, דְּבֵיהּ הֲוָה מוֹקֵשׁ לְאָדָם קַדְמָאָה, כְּמָה דְאוּקְמוּהוּ אָדָם הָרִאשׁוֹן ° מוֹשֵׁךְ בְּעָרְלָתוֹ הֲוָה, וְאִם נָטִיר לֵיהּ אִיהוּ בְּהֵקֵשׁ אֵלַי, בְּשׁוּתָּפוֹ עִמִּי, בְדִיּוֹקְנָא דִילִי, עֲלֵיה אִתְּמַר (שם א, כז) וַיִּבְרָא אלהי״ם ׳אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ׳, בְּגִין דְּמָאן דְּנָטִיר בְּרִית זָכָה לְמַלְכוּת, הֲרֵי אִיהוּ בְהֵקֵשׁ לִי בְּשׁוּתָּפוֹ עִמִּי, ° וְאִם לָא נָטִיר לֵיהּ אִתְחַזַּר קַ״שׁ, קָשֶׁה לֵיהּ קָשֶׁה לְאָת ה', וְעַל הַאי קַשׁ אִתְּמַר ׳וּבֵית עִשָׂו לְקַשׁ׳ (עובדיה א, יח), וְאִיהוּ לְקַ״שׁ בְּהִפּוּךְ אַתְוָון שֶׁקֶ״ל, וְאִיהוּ שֶׁקֶל לַצַּדִּיקִים דְּנָטְרִין בְּרִית שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, וַוי לְמָאן דְּלָא נָטִיר לֵיהּ, וְזַכָּאָה אִיהוּ מָאן דְּנָטִיר לֵיהּ, וּמָאן דְּנָטִיר בְּרִית הַאי ° אִיהוּ עִד עֲלֵיהּ ע' מִן שְׁמַע ד' מִן אֶחָד, וְאִי לָא נָטִיר בְּרִית פָּרַח מִנֵּיהּ קוֹצָא מִן ד' מִן אֶחָד וְאִשְׁתָּאַר אַחֵר, (עֵד - עֵר). [ ע' תז"ח פ"ד א' ] וְהָאָדָם יָדַע וכו' (בראשית ד, ד), קָם סָבָא פָּתַח וְאָמַר רַבִּי רַבִּי וְעַד הָכָא לָא הֲוָה יָדַע אָדָם לְאִנְתְּתֵיהּ, ° אֶלָּא בְּזִמְנָא דְחָאב אִסְתַּלַּק שְׁכִינְתָּא מֵאַתְרֵיהּ, וְהָכִי אוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, דִּבְּזִמְנָא דְלֵית שְׁכִינְתָּא בְּאַתְרָהּ אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, בְּגִין דַּעֲלָהּ אִתְּמַר ׳וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה׳ (שם מז, לא), וּמֵאָן אֲתַר אִסְתַּלְקַת מִימִינָא וּמִשְּׂמָאלָא דְתַמָּן הֲוָה, וְדָא הוּא רָזָא דְעִיבּוּר (ס״א ויעבו״ר) ע״ב רי״ו, חֶסֶד גְּבוּרָה, וְלָא לְמַגָּנָא אוּקְמוּהוּ מָארֵי מַתְנִיתִין, הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לַדָּרוֹם הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים זְכָרִים, וְאִיהוּ גָרִים דְּאִסְתַּלַּק הַהִיא מִטָּה מִתַּמָּן, הָכִי אִסְתַּלִּיק אִיהוּ מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וּבָתַר דְּקַבִּיל עוֹנְשֵׁיהּ אִתְחַזַּר מִטָּה לְאַתְרָהָא, בְּהַהוּא זִמְנָא ׳וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ׳.
תרגום
וְזֶה סוֹד ׳אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן׳, וּבֵאֲרוּ הַחֲבֵרִים: דָּבָר ׳שֶׁמַקִּישׁ לִי׳ - 'מוֹקֵשׁ' כָּתוּב בּוֹ, שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹקֵשׁ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן, כְּפִי שֶׁבֵּאֲרוּ: אָדָם הָרִאשׁוֹן מָשׁוּךְ בְּעָרְלָתוֹ הָיָה. וְאִם שׁוֹמְרוֹ - הוּא 'מַקִּישׁ אֵלַי', שֻׁתָּף עִמִּי, בִּדְמוּתִי, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר ׳וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ׳ (שם א, כז), מִשּׁוּם שֶׁמִּי שֶׁשּׁוֹמֵר בְּרִית זָכָה לְמַלְכוּת, הֲרֵי הוּא מַקִּישׁ לִי, שֻׁתָּף עִמִּי. וְאִם לֹא שׁוֹמְרוֹ, חוֹזֵר לִהְיוֹת 'קַ"שׁ' - קָשֶׁה לוֹ, קָשֶׁה לְאוֹת ה'. וְעַל 'קַשׁ' זֶה נֶאֱמַר ׳וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ׳ (עובדיה א, יח), וְהוּא 'לְקַ"שׁ' בַּהֲפוּכֵי אוֹתִיּוֹת 'שֶׁקֶ"ל' - וְהוּא שֶׁקֶל לַצַּדִּיקִים הַשּׁוֹמְרִים בְּרִית, שֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. אוֹי לְמִי שֶׁלֹּא שׁוֹמֵר אוֹתוֹ, וְאַשְׁרֵי מִי שֶׁשּׁוֹמְרוֹ. וּמִי שֶׁשּׁוֹמֵר בְּרִית זוֹ - הוּא עֵד עָלָיו, עַיִ"ן מִ'שְׁמַע', דָּלֶ"ת מִ'אֶחָד'. וְאִם אֵינוֹ שׁוֹמֵר בְּרִית, פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ הַקּוֹץ מִן דָּלֶ"ת שֶׁל 'אֶחָד' וְנִשְׁאָר 'אַחֵר' (עֵד - עֵר). ׳וְהָאָדָם יָדַע וְגוֹמֵר׳ (בראשית ד, ד). קָם הַזָּקֵן, פָּתַח וְאָמַר: רַבִּי, רַבִּי, וְעַד כָּאן לֹא יָדַע אָדָם אֶת אִשְׁתּוֹ, אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁחָטָא נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה מִמְּקוֹמָהּ, וְכָךְ בֵּאֲרוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה, שֶׁבִּזְמַן שֶׁאֵין הַשְּׁכִינָה בִּמְקוֹמָהּ אָסוּר בְּתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, מִשּׁוּם שֶׁעָלֶיהָ נֶאֱמַר ׳וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה׳ (שם מז, לא), וּמֵאֵיזֶה מָקוֹם נִסְתַּלְּקָה - מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל שֶׁהָיְתָה שָׁם, וְזֶהוּ סוֹד הָעִבּוּר (נֻסָּח אַחֵר: וַיַּעֲבוֹר) ע"ב רי"ו, חֶסֶד גְּבוּרָה. וְלֹא לְחִנָּם בֵּאֲרוּ בַּעֲלֵי הַמִּשְׁנָה: הַנּוֹתֵן מִטָּתוֹ בֵּין צָפוֹן לְדָרוֹם הֹוִים לוֹ בָּנִים זְכָרִים, וְהוּא גּוֹרֵם שֶׁתִּסְתַּלֵּק אוֹתָהּ הַמִּטָּה מִשָּׁם - כָּךְ נִסְתַּלֵּק הוּא מִתַּשְׁמִישׁ הַמִּטָּה, וְאַחַר שֶׁקִּבֵּל עָנְשׁוֹ חָזְרָה הַמִּטָּה לִמְקוֹמָהּ, בְּאוֹתוֹ זְמַן ׳וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ׳.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ודא רזא ׳את קשתי נתתי בענן׳, ואוקמוהו חבריא מלה דאקיש לי, מוקש כתיב ביה, דביה הוה מוקש לאדם קדמאה, כמה דאוקמוהו אדם הראשון ° מושך בערלתו הוה, ואם נטיר ליה איהו בהקש אלי, בשותפו עמי, בדיוקנא דילי, עליה אתמר (שם א, כז) ויברא אלהי״ם ׳את האדם בצלמו׳, בגין דמאן דנטיר ברית זכה למלכות, הרי איהו בהקש לי בשותפו עמי, ° ואם לא נטיר ליה אתחזר ק״ש, קשה ליה קשה לאת ה', ועל האי קש אתמר ׳ובית עשו לקש׳ (עובדיה א, יח), ואיהו לק״ש בהפוך אתוון שק״ל, ואיהו שקל לצדיקים דנטרין ברית שקל הקדש, ווי למאן דלא נטיר ליה, וזכאה איהו מאן דנטיר ליה, ומאן דנטיר ברית האי ° איהו עד עליה ע' מן שמע ד' מן אחד, ואי לא נטיר ברית פרח מניה קוצא מן ד' מן אחד ואשתאר אחר, (עד - ער). [ ע' תז"ח פ"ד א' ] והאדם ידע וכו' (בראשית ד, ד), קם סבא פתח ואמר רבי רבי ועד הכא לא הוה ידע אדם לאנתתיה, ° אלא בזמנא דחאב אסתלק שכינתא מאתריה, והכי אוקמוהו מארי מתניתין, דבזמנא דלית שכינתא באתרה אסור בתשמיש המטה, בגין דעלה אתמר ׳וישתחו ישראל על ראש המטה׳ (שם מז, לא), ומאן אתר אסתלקת מימינא ומשמאלא דתמן הוה, ודא הוא רזא דעיבור (ס״א ויעבו״ר) ע״ב רי״ו, חסד גבורה, ולא למגנא אוקמוהו מארי מתניתין, הנותן מטתו בין צפון לדרום הויין ליה בנים זכרים, ואיהו גרים דאסתלק ההיא מטה מתמן, הכי אסתליק איהו מתשמיש המטה, ובתר דקביל עונשיה אתחזר מטה לאתרהא, בההוא זמנא ׳והאדם ידע את חוה אשתו׳.
התרגום: וזה סוד ׳את קשתי נתתי בענן׳, ובארו החברים: דבר ׳שמקיש לי׳ - 'מוקש' כתוב בו, שבו היה מוקש לאדם הראשון, כפי שבארו: אדם הראשון משוך בערלתו היה. ואם שומרו - הוא 'מקיש אלי', שתף עמי, בדמותי, שעליו נאמר ׳ויברא אלהים את האדם בצלמו׳ (שם א, כז), משום שמי ששומר ברית זכה למלכות, הרי הוא מקיש לי, שתף עמי. ואם לא שומרו, חוזר להיות 'ק"ש' - קשה לו, קשה לאות ה'. ועל 'קש' זה נאמר ׳ובית עשו לקש׳ (עובדיה א, יח), והוא 'לק"ש' בהפוכי אותיות 'שק"ל' - והוא שקל לצדיקים השומרים ברית, שקל הקדש. אוי למי שלא שומר אותו, ואשרי מי ששומרו. ומי ששומר ברית זו - הוא עד עליו, עי"ן מ'שמע', דל"ת מ'אחד'. ואם אינו שומר ברית, פורח ממנו הקוץ מן דל"ת של 'אחד' ונשאר 'אחר' (עד - ער). ׳והאדם ידע וגומר׳ (בראשית ד, ד). קם הזקן, פתח ואמר: רבי, רבי, ועד כאן לא ידע אדם את אשתו, אלא בזמן שחטא נסתלקה השכינה ממקומה, וכך בארו בעלי המשנה, שבזמן שאין השכינה במקומה אסור בתשמיש המטה, משום שעליה נאמר ׳וישתחו ישראל על ראש המטה׳ (שם מז, לא), ומאיזה מקום נסתלקה - מימין ומשמאל שהיתה שם, וזהו סוד העבור (נסח אחר: ויעבור) ע"ב רי"ו, חסד גבורה. ולא לחנם בארו בעלי המשנה: הנותן מטתו בין צפון לדרום הוים לו בנים זכרים, והוא גורם שתסתלק אותה המטה משם - כך נסתלק הוא מתשמיש המטה, ואחר שקבל ענשו חזרה המטה למקומה, באותו זמן ׳והאדם ידע את חוה אשתו׳.
מן המפרשים
ביאור הגר"א: ואם נטיר ליה איהו בהקש אלי כו'. רוצה לומר שדרשו את קשתי - הוקש אלי, ורוצה לומר בנוק' דהוקש כנ"ל, וכן הוא באדם דהיה זוכה למלכות כמו שמפרש והולך בגין כו' וכמו ביוסף, וכמו שאומר בזוהר בארוכה. ואמר עליה אתמר ויברא כו'. רוצה לומר…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: