עשר קללות לנחש לאדם ולחוה - ותשע לארץ שחבאה את הצדיק
תיקוני זוהר · תיקון סד - ׳מה זאת עשית׳, קללות החטא ושבע הארצות · מאמר 60 · פיסקה 4 · דף צט ע"א
לשון הזוהר
[צט.] עֶשֶׂר לְוָטַיָּא לַיִיט לְחִוְיָא, בְּגִין דְּגָרִים דְּאִתְפַּרַשׁ שְׁכִינְתָּא דְאִיהִי עֲשִׂירָאָה מִבַּעְלָהּ, וְעֶשֶׂר לְאָדָם, וְעֶשֶׂר לְחַוָּה, וְתִשְׁעָה לְאַרְעָא, דְחָבַאת לַצַּדִּיק דְּאִיהוּ תְשִׁיעָאָה, כֻּלְּהוּ חָאבוּ לַעֲשִׂירָאָה, וְאַרְעָא לַצַּדִּיק, וּמִמַּאי (נ״א ואמאי) דְחָאבַת, דְּהָא בַּעֲבוּרֶךָ אָמַר לְאָדָם, וּבְגִין אָדָם לַיִּיט לְאַרְעָא דְּאִתְנְטִיל מִינָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם ב, ז) וַיִּיצֶר יהו״ה אלהי״ם אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, אֶלָּא בְּגִין דְּאִתְּמַר בָּהּ (שם ט) וַיַּצְמַח יהו״ה אלהי״ם מִן הָאֲדָמָה כָּל עִץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעִץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעִץ ׳הַדַּעַת טוֹב וָרָע׳, וַהֲוָה לֵיהּ רְשׁוּ לְמִמְחָא בִידָא דְאָדָם דְּלָא יֵכוּל מֵאִילָנָא דְמוֹתָא, וְלָא מָחַאת, בְּגִין דָּא אָמַר בַּעֲבוּרֶךָ. אָמַר לֵיהּ רַבִּי אֶלְעָזָר, וְכִי אִית דַּעַת בְּאַרְעָא לְכוּלֵי הַאי, אָמַר לֵיהּ אִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ׳יהו''ה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ׳ (משלי ג, יט), אָמַר לֵיהּ וְהָא בְּחָכְמָה עִלָּאָה וּבְאַרְעָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְּמַר הַאי קְרָא, אָמַר לֵיהּ בְּרִי, דָא לָקֳבֵל דָּא עָבַד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אִית חָכְמָה וְאִית חָכְמָה, אִית אַרְעָא וְאִית אַרְעָא, אִם כֵּן מַה חָבַאת אַרְעָא לַצַּדִּיק דְּלָקְתָה תִּשְׁעָה, אָמַר לֵיהּ בְּגִין דְּעִץ ׳הַדַּעַת טוֹב וָרָע׳ אִיהוּ כְּגַוְונָא דִּבְרִית, אוֹת (דף צט ע״א) בְּרִית מִלְּגָאו - טוֹב, עָרְלָה - רָע, דָּא מִלְּגָאו וְדָא מִלְּבָר, וּבְגִין דְּחוֹבָא דְעִץ הַדַּעַת גָּרִים פִּרוּדָא בֵּין צַדִּיק וּשְׁכִינְתָּא, בְּגִין דָּא לָקַאת אַרְעָא תִּשְׁעָה, וְאִינוּן דְּחָאבוּ בִּשְׁכִינְתָּא דְאִיהִי עֲשִׂירִית לָקוּ עֶשֶׂר עֶשֶׂר.
תרגום
עֶשֶׂר קְלָלוֹת קִלֵּל אֶת הַנָּחָשׁ, מִשּׁוּם שֶׁגָּרַם לְהַפְרִיד אֶת הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא עֲשִׂירִית מִבַּעְלָהּ, וְעֶשֶׂר לְאָדָם, וְעֶשֶׂר לְחַוָּה, וְתֵשַׁע לָאָרֶץ, שֶׁחָבְאָה אֶת הַצַּדִּיק שֶׁהוּא תְּשִׁיעִי. כֻּלָּם חָטְאוּ לַעֲשִׂירִית, וְהָאָרֶץ לַצַּדִּיק, וּבַמֶּה חָטְאָה? שֶׁהֲרֵי 'בַּעֲבוּרְךָ' אָמַר לְאָדָם, וּבִגְלַל אָדָם קִלֵּל אֶת הָאָרֶץ שֶׁנִּטַּל מִמֶּנָּה, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם ב, ז) 'וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה'. אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (שם ט) 'וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ׳ הַדַּעַת טוֹב וָרָע׳ ', וְהָיְתָה לָהּ רְשׁוּת לִמְחוֹת בְּיַד אָדָם שֶׁלֹּא יֹאכַל מֵאִילַן הַמָּוֶת, וְלֹא מָחְתָה, מִשּׁוּם כָּךְ אָמַר 'בַּעֲבוּרְךָ'. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר: וְכִי יֵשׁ דַּעַת בָּאָרֶץ לְכָל זֹאת? אָמַר לוֹ: כֵּן, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב 'ה' ׳בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ׳ (משלי ג, יט) '. אָמַר לוֹ: וַהֲרֵי בְּחָכְמָה עֶלְיוֹנָה וּבְאֶרֶץ הקב"ה נֶאֱמַר מִקְרָא זֶה? אָמַר לוֹ: בְּנִי, זֶה כְּנֶגֶד זֶה עָשָׂה הקב"ה, יֵשׁ חָכְמָה וְיֵשׁ חָכְמָה, יֵשׁ אֶרֶץ וְיֵשׁ אֶרֶץ. אִם כֵּן, מַה חָבְאָה הָאָרֶץ לַצַּדִּיק שֶׁלָּקְתָה תֵּשַׁע? אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁעֵץ ' ׳הַדַּעַת טוֹב וָרָע׳ ' הוּא כְּעֵין הַבְּרִית: אוֹת בְּרִית מִבִּפְנִים - טוֹב, עָרְלָה - רַע, זֶה מִבִּפְנִים וְזֶה מִבַּחוּץ, וּמִשּׁוּם שֶׁחֵטְא עֵץ הַדַּעַת גָּרַם פֵּרוּד בֵּין הַצַּדִּיק וְהַשְּׁכִינָה, מִשּׁוּם כָּךְ לָקְתָה הָאָרֶץ תֵּשַׁע, וְאוֹתָם שֶׁחָטְאוּ בַּשְּׁכִינָה שֶׁהִיא עֲשִׂירִית, לָקוּ עֶשֶׂר עֶשֶׂר.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: [צט.] עשר לוטיא לייט לחויא, בגין דגרים דאתפרש שכינתא דאיהי עשיראה מבעלה, ועשר לאדם, ועשר לחוה, ותשעה לארעא, דחבאת לצדיק דאיהו תשיעאה, כלהו חאבו לעשיראה, וארעא לצדיק, וממאי (נ״א ואמאי) דחאבת, דהא בעבורך אמר לאדם, ובגין אדם לייט לארעא דאתנטיל מינה, הדא הוא דכתיב (שם ב, ז) וייצר יהו״ה אלהי״ם את האדם עפר מן האדמה, אלא בגין דאתמר בה (שם ט) ויצמח יהו״ה אלהי״ם מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ ׳הדעת טוב ורע׳, והוה ליה רשו לממחא בידא דאדם דלא יכול מאילנא דמותא, ולא מחאת, בגין דא אמר בעבורך. אמר ליה רבי אלעזר, וכי אית דעת בארעא לכולי האי, אמר ליה אין, הדא הוא דכתיב ׳יהו'ה בחכמה יסד ארץ׳ (משלי ג, יט), אמר ליה והא בחכמה עלאה ובארעא דקודשא בריך הוא אתמר האי קרא, אמר ליה ברי, דא לקבל דא עבד קודשא בריך הוא, אית חכמה ואית חכמה, אית ארעא ואית ארעא, אם כן מה חבאת ארעא לצדיק דלקתה תשעה, אמר ליה בגין דעץ ׳הדעת טוב ורע׳ איהו כגוונא דברית, אות (דף צט ע״א) ברית מלגאו - טוב, ערלה - רע, דא מלגאו ודא מלבר, ובגין דחובא דעץ הדעת גרים פרודא בין צדיק ושכינתא, בגין דא לקאת ארעא תשעה, ואינון דחאבו בשכינתא דאיהי עשירית לקו עשר עשר.
התרגום: עשר קללות קלל את הנחש, משום שגרם להפריד את השכינה שהיא עשירית מבעלה, ועשר לאדם, ועשר לחוה, ותשע לארץ, שחבאה את הצדיק שהוא תשיעי. כלם חטאו לעשירית, והארץ לצדיק, ובמה חטאה? שהרי 'בעבורך' אמר לאדם, ובגלל אדם קלל את הארץ שנטל ממנה, זהו שכתוב (שם ב, ז) 'וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה'. אלא משום שנאמר בה (שם ט) 'ויצמח ה' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ׳ הדעת טוב ורע׳ ', והיתה לה רשות למחות ביד אדם שלא יאכל מאילן המות, ולא מחתה, משום כך אמר 'בעבורך'. אמר לו רבי אלעזר: וכי יש דעת בארץ לכל זאת? אמר לו: כן, זהו שכתוב 'ה' ׳בחכמה יסד ארץ׳ (משלי ג, יט) '. אמר לו: והרי בחכמה עליונה ובארץ הקב"ה נאמר מקרא זה? אמר לו: בני, זה כנגד זה עשה הקב"ה, יש חכמה ויש חכמה, יש ארץ ויש ארץ. אם כן, מה חבאה הארץ לצדיק שלקתה תשע? אמר לו: משום שעץ ' ׳הדעת טוב ורע׳ ' הוא כעין הברית: אות ברית מבפנים - טוב, ערלה - רע, זה מבפנים וזה מבחוץ, ומשום שחטא עץ הדעת גרם פרוד בין הצדיק והשכינה, משום כך לקתה הארץ תשע, ואותם שחטאו בשכינה שהיא עשירית, לקו עשר עשר.
מן המפרשים
ביאור הגר"א: ואית אחרין כו'. רוצה לומר שאלו אינן כלל מז' ארעין: