׳ולא מצאה היונה מנוח׳ - עד שמצאה בעלה הרועה הנאמן
תיקוני זוהר · תיקון כא בהמשכו - ירידת הזקנים, מלחמת ים התורה, והשכינה בכינוייה ובמצוותיה · מאמר 23 · פיסקה 105 · דף נו ע"א
לשון הזוהר
[נו.] ° מִסִּטְרָא דְיִצְחָק דְּאִיהוּ רֹאשׁ הַשָּׁנָה, אִתְּמַר בֵּיהּ (שם) ׳וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעִת עֶרֶב׳, וְדָא עֶרֶב דְּיִצְחָק, ° וּמִסִּטְרָא דְצַדִּיק אִתְּמַר בָּהּ (שם) ׳וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ׳, ° וּבְכָל אֲתַר דְּלָא אַשְׁכַּחַת לְתַתָּא דִיּוֹקְנָא דְבַעְלָהּ (דף נו ע״א) בְּאוֹרַיְיתָא, לָא הֲוַת שַׁרְיָא עֲלָהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ׳וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ׳ (שם ט) בְּגָלוּתָא, מִיָּד דְּאַשְׁכְּחַת בַּעְלָהּ לְרַעְיָא מְהֵימְנָא, שַׁרְיָא עֲלֵיהּ וְלָא חָזְרַת לְתֵיבָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ׳וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד׳ (שם יב), וְעַל דָּא אִתְּמַר ׳עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְגוֹמֵר׳ (שם ב, כד), אִיהִי אִתְדַּבְּקַת בֵּיהּ וְאִיהוּ בָהּ. בְּהַהוּא זִמְנָא ׳וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּיבָה אֲשֶׁר עָשָׂה׳ (שם ח, ו), וְנָפְקוּ כֻלְּהוּ וְאָזְלוּ לְגַבֵּי יוֹנָה וּבַעְלָהּ, וְאִתְּמַר לְגַבֵּי נֹחַ וַיִּפְתַּח נֹחַ, מַאי וַיִּפְתַּח נֹחַ, אֶלָּא ° רָמִיז ׳וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד׳ (שמות ב, כד), ׳אדנ״י שְׂפָתַי תִּפְתָּח׳, וְדָא יִשְׂרָאֵל דְּפָתְחִין בִּתְיוּבְתָּא בַּבִּכְיָה, וּמִיָּד וַתַּחְמוֹל עָלָיו. וְעוֹד שְׁכִינְתָּא אִתְקְרִיאַת ° חַג, בְּכָל זִמְנִין וְיוֹמִין טָבִין, ° חָג דִּתְלַת רְגָלִין, דְּאִתְּמַר בְהוֹן (שמות כג, יד) שָׁלֹשׁ (דף נט ע״א) ׳רְגָלִים תָּחוֹג לִי בַּשָּׁנָה׳, ° וּבְגִינָהּ ׳יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ׳, ° לְקַיְימָא זָכוֹר וְשָׁמוֹר, זָכוֹר לַזָּכָר וְשָׁמוֹר לַנְּקֵבָה, ° כֻּלְּהוּ אִלֵּין דְּאָזְלִין לְאִסְתַּכְּלָא (נ״א לאתכללא) בִשְׁכִינְתָּא, צְרִיכִין לְמֵיהַב לָהּ דּוֹרוֹנָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב ׳וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יהו״ה רֵיקָם׳ (דברים טז, טז), וְצָרִיךְ לְמֶחדֵי בָּהּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שם) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, דְּאִיהִי חֶדְוָא דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְקְרִיאַת, וּמָאן דְּאָזִיל לְמֶחמֵי לָהּ צָרִיךְ לְנָטְרָא גַרְמֵיהּ מֵעֲצִיבוּ, דְאִיהִי לִילִי״ת ° חֲשׁוֹכָא עִצָּבוֹן שְׁאוֹל טְחוֹל, דְּאִיהִי מוּם, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר ׳כָל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא׳ (ויקרא כא, יח) יִקְרָב.
תרגום
[נו.] מצד יצחק שהוא ראש השנה, נאמר בו (שם) ’׳וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב׳’, וזה ערב של יצחק. ומצד הצדיק נאמר בה (שם) ’׳וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ, וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ׳’; ובכל מקום שלא מוצאת למטה דיוקן בעלה (דף נו ע"א) בתורה, לא היתה שורה עליה, זהו שכתוב (שם ט) ’׳וְלֹא מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלָהּ׳’ בגלות, מיד כשמצאה בעלה - הרועה הנאמן - שורה עליו ולא חוזרת לתיבה, זהו שכתוב (שם יב) ’׳וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד׳’; ועל כן נאמר (שם ב כד) ’׳עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ׳’ וגו’, היא נדבקת בו והוא בה. באותה שעה ’׳וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה׳’ (שם ח ו), ויצאו כולם והלכו אל היונה ובעלה, ונאמר כלפי נח ’וַיִּפְתַּח נֹחַ’ - מהו ’ויפתח נח’? אלא רומז ל’׳וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד׳’ (שמות ב כד) - ’׳אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח׳’, וזה ישראל הפותחים בתשובה בבכייה, ומיד ’וַתַּחְמֹל עָלָיו’. ועוד, השכינה נקראת ’חג’ בכל הזמנים והימים הטובים - חג שלושת הרגלים, שנאמר בהם (שמות כג יד) ’שָׁלֹשׁ (דף נט ע"א) ׳רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה׳’, ובגללה ’׳יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ׳’ - לקיים ’זכור’ ו’שמור’: ’זכור’ לזכר, ’שמור’ לנקבה. כל אלה ההולכים להסתכל (נוסח אחר: להיכלל) בשכינה, צריכים לתת לה דורון, זהו שכתוב (דברים טז טז) ’׳וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי׳ יְהוָה רֵיקָם’, וצריך לשמוח בה, זהו שכתוב (שם) ’וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ’, שהיא נקראת שמחת הקב"ה, ומי שהולך לראותה צריך לשמור עצמו מעצבות, שהיא לילית - חושך, עצבון, שאול, טחול, שהיא מום, ועליה נאמר (ויקרא כא יח) ’׳כָל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב׳’.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: [נו.] ° מסטרא דיצחק דאיהו ראש השנה, אתמר ביה (שם) ׳ותבא אליו היונה לעת ערב׳, ודא ערב דיצחק, ° ומסטרא דצדיק אתמר בה (שם) ׳והנה עלה זית טרף בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ׳, ° ובכל אתר דלא אשכחת לתתא דיוקנא דבעלה (דף נו ע״א) באורייתא, לא הות שריא עלה, הדא הוא דכתיב ׳ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה׳ (שם ט) בגלותא, מיד דאשכחת בעלה לרעיא מהימנא, שריא עליה ולא חזרת לתיבה, הדא הוא דכתיב ׳ולא יספה שוב אליו עוד׳ (שם יב), ועל דא אתמר ׳על כן יעזב איש את אביו ואת אמו וגומר׳ (שם ב, כד), איהי אתדבקת ביה ואיהו בה. בההוא זמנא ׳ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה׳ (שם ח, ו), ונפקו כלהו ואזלו לגבי יונה ובעלה, ואתמר לגבי נח ויפתח נח, מאי ויפתח נח, אלא ° רמיז ׳ותפתח ותראהו את הילד׳ (שמות ב, כד), ׳אדנ״י שפתי תפתח׳, ודא ישראל דפתחין בתיובתא בבכיה, ומיד ותחמול עליו. ועוד שכינתא אתקריאת ° חג, בכל זמנין ויומין טבין, ° חג דתלת רגלין, דאתמר בהון (שמות כג, יד) שלש (דף נט ע״א) ׳רגלים תחוג לי בשנה׳, ° ובגינה ׳יראה כל זכורך׳, ° לקיימא זכור ושמור, זכור לזכר ושמור לנקבה, ° כלהו אלין דאזלין לאסתכלא (נ״א לאתכללא) בשכינתא, צריכין למיהב לה דורונא, הדא הוא דכתיב ׳ולא יראה את פני יהו״ה ריקם׳ (דברים טז, טז), וצריך למחדי בה, הדא הוא דכתיב (שם) ושמחת בחגך, דאיהי חדוא דקודשא בריך הוא אתקריאת, ומאן דאזיל למחמי לה צריך לנטרא גרמיה מעציבו, דאיהי לילי״ת ° חשוכא עצבון שאול טחול, דאיהי מום, ועליה אתמר ׳כל אשר בו מום לא׳ (ויקרא כא, יח) יקרב.
התרגום: [נו.] מצד יצחק שהוא ראש השנה, נאמר בו (שם) ’׳ותבא אליו היונה לעת ערב׳’, וזה ערב של יצחק. ומצד הצדיק נאמר בה (שם) ’׳והנה עלה זית טרף בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ׳’; ובכל מקום שלא מוצאת למטה דיוקן בעלה (דף נו ע"א) בתורה, לא היתה שורה עליה, זהו שכתוב (שם ט) ’׳ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה׳’ בגלות, מיד כשמצאה בעלה - הרועה הנאמן - שורה עליו ולא חוזרת לתיבה, זהו שכתוב (שם יב) ’׳ולא יספה שוב אליו עוד׳’; ועל כן נאמר (שם ב כד) ’׳על כן יעזב איש את אביו ואת אמו׳’ וגו’, היא נדבקת בו והוא בה. באותה שעה ’׳ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה׳’ (שם ח ו), ויצאו כולם והלכו אל היונה ובעלה, ונאמר כלפי נח ’ויפתח נח’ - מהו ’ויפתח נח’? אלא רומז ל’׳ותפתח ותראהו את הילד׳’ (שמות ב כד) - ’׳אדני שפתי תפתח׳’, וזה ישראל הפותחים בתשובה בבכייה, ומיד ’ותחמל עליו’. ועוד, השכינה נקראת ’חג’ בכל הזמנים והימים הטובים - חג שלושת הרגלים, שנאמר בהם (שמות כג יד) ’שלש (דף נט ע"א) ׳רגלים תחג לי בשנה׳’, ובגללה ’׳יראה כל זכורך׳’ - לקיים ’זכור’ ו’שמור’: ’זכור’ לזכר, ’שמור’ לנקבה. כל אלה ההולכים להסתכל (נוסח אחר: להיכלל) בשכינה, צריכים לתת לה דורון, זהו שכתוב (דברים טז טז) ’׳ולא יראה את פני׳ יהוה ריקם’, וצריך לשמוח בה, זהו שכתוב (שם) ’ושמחת בחגך’, שהיא נקראת שמחת הקב"ה, ומי שהולך לראותה צריך לשמור עצמו מעצבות, שהיא לילית - חושך, עצבון, שאול, טחול, שהיא מום, ועליה נאמר (ויקרא כא יח) ’׳כל אשר בו מום לא יקרב׳’.
מן המפרשים
ביאור הגר"א: מסט' דיצחק ותשב כו'. כמו שאומר לעיל מ"ו מ"ז דשמאל דוחה שלא יצאו בו: