שעיר יום הכפורים - עסק המלשין בו ומניעתו מן המקדש
תוספות כרך א · ׳כי חלק ה' עמו׳ - עצות ישראל לדחות המלשין בשופר ובשעיר · מאמר 10 · פיסקה 4 · דף רנד ע"א
לשון הזוהר
בְּיוֹמָא דְכִּפּוּרֵי דְּאִיהוּ חַתִימָא דְּדִינָא וְקַיְימֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְדוּשָׁתָא דְמָרַיְיהוּ בְּהַהוּא יוֹמָא בְּגִין דְלָא יִקְרָב דַלְטוּרָא לְמַקְדְּשָׁא יָהֲבִין לֵיהּ שָׂעִיר דְאָתֵי מִסִּטְרָא דְרוּחָא מְסָאָבָא וְהוּא מְסָאָבָא וְרוּחַ מְסָאָבָא אִתְהַנֵי בֵּיהּ (והוא) הוּא אִתְעַסַּק בֵּיהּ וְלָא אִתְקַרָב לְמַקְדְּשָׁא לְסָאַבָא (מסאבא) וּכְדֵין אַנְפִּין נְהִירִין וְיִשְׂרָאֵל מִשְׁתַזְבִין מִנֵּיהּ.
תרגום
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהוּא חֲתִימַת הַדִּין, וְיִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים בִּקְדֻשַּׁת רִבּוֹנָם, בְּאוֹתוֹ יוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרַב מַלְשִׁין לַמִּקְדָּשׁ, נוֹתְנִים לוֹ שָׂעִיר, שֶׁבָּא מִצַּד רוּחַ הַטֻּמְאָה וְהוּא טָמֵא, וְרוּחַ טֻמְאָה נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ. (וְהוּא) הוּא מִתְעַסֵּק בּוֹ, וְלֹא מִתְקָרֵב לַמִּקְדָּשׁ לְטַמֵּא, וְאָז הַפָּנִים מְאִירוֹת, וְיִשְׂרָאֵל נִצּוֹלִים מִמֶּנּוּ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ביומא דכפורי דאיהו חתימא דדינא וקיימי ישראל בקדושתא דמרייהו בההוא יומא בגין דלא יקרב דלטורא למקדשא יהבין ליה שעיר דאתי מסטרא דרוחא מסאבא והוא מסאבא ורוח מסאבא אתהני ביה (והוא) הוא אתעסק ביה ולא אתקרב למקדשא לסאבא (מסאבא) וכדין אנפין נהירין וישראל משתזבין מניה.
התרגום: ביום הכפורים שהוא חתימת הדין, וישראל עומדים בקדשת רבונם, באותו יום, כדי שלא יקרב מלשין למקדש, נותנים לו שעיר, שבא מצד רוח הטמאה והוא טמא, ורוח טמאה נהנה ממנו. (והוא) הוא מתעסק בו, ולא מתקרב למקדש לטמא, ואז הפנים מאירות, וישראל נצולים ממנו.