ממלכת הזוהר › זוהר › שמיני › מאמר 4: ויהי ביום השמיני קרא - שלמות הכהן בעגל ואיל וערבוביית נדב ואביהוא › פיסקה 29 (לח ע"ב)

אלמלא הראו אלעזר ואיתמר פגם לא נצלו - בשעת מגפה אל יעורר אדם עצמו

שמיני · ויהי ביום השמיני קרא - שלמות הכהן בעגל ואיל וערבוביית נדב ואביהוא · מאמר 4 · פיסקה 29 · דף לח ע"ב

לשון הזוהר

תָּא חֲזֵי, אִלְמָלֵא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר אִתְחָזוּן פְּגִימוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא בִּלְבוּשֵׁיהוֹן אוֹ בְּרָאשֵׁיהוֹן, לָא אִשְׁתְּזִיבוּ בְּהַהִיא שַׁעֲתָא, דְּהָא שַׁעֲתָא קַיְּימָא לְמֶעְבַּד דִּינָא. וְעַל דָּא תָּנֵינָן, בְּשַׁעֲתָא דְּמוֹתָנָא אִעְרַע בְּעָלְמָא, לָא יִתְּעַר אִינַשׁ גַּרְמֵיהּ לְמִלָּה בְּעָלְמָא, בְּגִין דְּלָא יִתְּעֲרוּן עָלֵיהּ. בַּר אִי אִתְּעַר גַּרְמֵיהּ לְטָב, וְיָכִיל לְדַחְיָיא (לדחקא) שַׁעֲתָא, דְּהָא בְּזִמְנָא וְשַׁעֲתָא דְּדִינָא קַיְּימָא בְּעָלְמָא, מַאן דְּיִעְרַע בֵּיהּ, לַקְטֵי לֵיהּ וְיִסְתָּלַק מֵעָלְמָא. וּבְגִין כָּךְ ׳וְלֹא תָמוּתוּ׳. כְּתִיב ׳וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵיפָה׳, בְּגִין דְּאִינּוּן לָא אַתְיָין מִסִּטְרָא דְּכַהֲנֵי, וְלָא מִתְזָקֵי.

תרגום

בֹּא רְאֵה, אִלְמָלֵא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר הֶרְאוּ פְגָם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה בִּלְבוּשָׁם אוֹ בְרָאשֵׁיהֶם, לֹא נִצּוֹלוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁהֲרֵי הַשָּׁעָה עָמְדָה לַעֲשׂוֹת דִּין. וְעַל כֵּן שָׁנִינוּ, בְּשָׁעָה שֶׁהַמַּגֵּפָה קוֹרֵאת בָּעוֹלָם, לֹא יְעוֹרֵר אָדָם אֶת עַצְמוֹ לְדָבָר בָּעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְעוֹרְרוּ עָלָיו. פְּרָט אִם עוֹרֵר אֶת עַצְמוֹ לְטוֹב, וְיָכוֹל לִדְחוֹת (לדחק) אֶת הַשָּׁעָה, שֶׁהֲרֵי בִּזְמַן וּבְשָׁעָה שֶׁהַדִּין עוֹמֵד בָּעוֹלָם, מִי שֶׁפּוֹגֵעַ בּוֹ, לוֹקְטִים אוֹתוֹ וּמִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. וּמִשּׁוּם כָּךְ כָּתוּב ׳וְלֹא תָמוּתוּ׳ (ויקרא י, ו) - ׳וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה׳ - מִשּׁוּם שֶׁהֵם לֹא בָאִים מִצַּד הַכֹּהֲנִים, וְלֹא יִנָּזְקוּ.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: תא חזי, אלמלא אלעזר ואיתמר אתחזון פגימו בההיא שעתא בלבושיהון או בראשיהון, לא אשתזיבו בההיא שעתא, דהא שעתא קיימא למעבד דינא. ועל דא תנינן, בשעתא דמותנא אערע בעלמא, לא יתער אינש גרמיה למלה בעלמא, בגין דלא יתערון עליה. בר אי אתער גרמיה לטב, ויכיל לדחייא (לדחקא) שעתא, דהא בזמנא ושעתא דדינא קיימא בעלמא, מאן דיערע ביה, לקטי ליה ויסתלק מעלמא. ובגין כך ׳ולא תמותו׳. כתיב ׳ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה׳, בגין דאינון לא אתיין מסטרא דכהני, ולא מתזקי.

התרגום: בא ראה, אלמלא אלעזר ואיתמר הראו פגם באותה שעה בלבושם או בראשיהם, לא נצולו באותה שעה, שהרי השעה עמדה לעשות דין. ועל כן שנינו, בשעה שהמגפה קוראת בעולם, לא יעורר אדם את עצמו לדבר בעולם, כדי שלא יתעוררו עליו. פרט אם עורר את עצמו לטוב, ויכול לדחות (לדחק) את השעה, שהרי בזמן ובשעה שהדין עומד בעולם, מי שפוגע בו, לוקטים אותו ומסתלק מן העולם. ומשום כך כתוב ׳ולא תמותו׳ (ויקרא י, ו) - ׳ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה׳ - משום שהם לא באים מצד הכהנים, ולא ינזקו.

מן המפרשים

מקדש מלך: לא יתער איניש גרמיה למלה בעלמא פי' שלא יאמר שום דבר ולא יעשה שום דבר שמעורר הדינים: ודא הוא יעקב נ"ב פי' קול דנפיק משופר: דאסתלק במחשבה דאבהן נ"ב מחשבה אבא עכ"ל ור"ל שהת"ת היה בתוך אבא שממנו יצאו חג"ת הנק' אבהן ואבא נתנם לאימא…

אור יקר: בית ישראל יבכו. אמאי אכיר ליה חמרא' כאומרו.

הסולם: ת״ח אלמלא אלעזר וכו׳: בוא וראה אם אלעזר ואיתמר היו נראים פגומים בשעה ההיא, בלבושיהם או בראשיהם, לא היו ניצולים באותה שעה, שמתו נדב ואביהוא, כי השעה עמדה לעשות דין. ועל כן למדנו, בשעה שיש מגפה בעולם, לא יעורר אדם עצמו לשום דבר…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: