ממלכת הזוהר › זוהר › קדושים › מאמר 8: בסתרי תורה אדם הראשון - סוד עשרים ושתים אותיות וחנוך שנברר מהפסלת › פיסקה 3 (פג ע"ב)

עד שבא חנוך ונטל אותו הקבה מהארץ ונברר הפסלת - בשתפות מלמעלה ולמטה בא האדם לעולם

קדושים · בסתרי תורה אדם הראשון - סוד עשרים ושתים אותיות וחנוך שנברר מהפסלת · מאמר 8 · פיסקה 3 · דף פג ע"ב

לשון הזוהר

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע"כ רעיא מהימנא) ׳אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וִאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם׳ (ויקרא יט, ד) - רִבִּי חִיָּיא פָּתַח, ׳אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְגוֹ'׳ (דברים ט, כז). אַל תֵּפֶן, וְכִי מַאן הוּא דְּיֵימָּא לְמַלְכָּא, אַל תֵּפֶן. וְהָא כְּתִיב ׳כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ׳ (איוב לד, כא) - וּכְתִיב ׳אִם יִסָּתֵר אִישׁ בַּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם יהו"ה׳ (ירמיהו כג, כד) - וְהָא בְּכֹלָּא אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וְכָל עוֹבָדִין מִסְתָּכַּל, וְעָיִיל בְּדִינָא עַל כֻּלְּהוּ, ׳אִם טַב וְאִם׳ בִּישׁ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, ׳הָאֱלֹהִים יָבִיא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע׳ (קהלת יב, יד). וּמֹשֶׁה אָמַר ׳אַל תֵּפֶן׳.

תרגום

עֵד שֶׁבָּא חֲנוֹךְ, וְנָטַל אוֹתוֹ הקב"ה מִן הָאָרֶץ, וְנִבְרְרָה הַפְּסֹלֶת וְהַזֻּהֲמָה מִן הַכֶּסֶף, וְכֵן בְּכָל אוֹתָם הַצַּדִּיקִים שֶׁבָּאָרֶץ. אַחַר כָּךְ הִתְתַּקֵּן אוֹתוֹ הַמָּקוֹם, וְנַעֲשׂוּ רוּחוֹת וּנְשָׁמוֹת בְּשִׁמּוּ שֵׁיהֶם וְהַגּוּף מִלְּמַטָּה בָּאָרֶץ. וְעַל כֵּן, בְּשֻׁתָּפוּת שֶׁלְּמַעְלָה וּלְמַטָּה בָּא הָאָדָם לָעוֹלָם, וְצָרִיךְ לִירָא מֵאוֹתָם הַשֻּׁתָּפִים וּלְכַבֵּד אוֹתָם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר. (עַד כָּאן רעיא מהימנא). ׳אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם׳ - רַבִּי חִיָּיא פָּתַח, ׳אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְגוֹ'׳ (דברים ט, כז). אַל תֵּפֶן, וְכִי מִי שֶׁיֹּאמַר לַמֶּלֶךְ אַל תֵּפֶן? וַהֲרֵי כָּתוּב ׳כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ׳ (איוב לד) - וְכָתוּב (ירמיה כד) אִם יִסָּתֵר אִישׁ בְּמִסְתָּרִים וַאֲנִי לֹא אֶרְאֶנּוּ נְאֻם ה' - וַהֲרֵי בַּכֹּל מַשְׁגִּיחַ הקב"ה וּמִסְתַּכֵּל עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים, וּמַכְנִיס בְּדִין עַל כֻּלָּם, ׳אִם טוֹב וְאִם רָע׳ - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ׳הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע, וּמֹשֶׁה אוֹמֵר אַל תֵּפֶן׳ (קהלת יב, יד)?!

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: עד דאתא חנוך, ונטיל ליה קודשא בריך הוא מארעא, ואבריר פסולת וקסטורא מכספא, וכן בכל אינון צדיקייא די בארעא. לבתר אתתקן ההוא אתר, ואתעבידו רוחין ונשמתין בשמושייהו וגופא מתתא בארעא. ועל דא בשותפו דלעילא ותתא, בר נש אתי לעלמא, ואצטריך למדחל לאינון שותפין, ולאוקיר לון, כמה דאתמר (ע"כ רעיא מהימנא) ׳אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם׳ (ויקרא יט, ד) - רבי חייא פתח, ׳אל תפן אל קשי העם הזה וגו'׳ (דברים ט, כז). אל תפן, וכי מאן הוא דיימא למלכא, אל תפן. והא כתיב ׳כי עיניו על דרכי איש׳ (איוב לד, כא) - וכתיב ׳אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יהו"ה׳ (ירמיהו כג, כד) - והא בכלא אשגח קודשא בריך הוא וכל עובדין מסתכל, ועייל בדינא על כלהו, ׳אם טב ואם׳ ביש, כמה דאת אמר, ׳האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע׳ (קהלת יב, יד). ומשה אמר ׳אל תפן׳.

התרגום: עד שבא חנוך, ונטל אותו הקב"ה מן הארץ, ונבררה הפסלת והזהמה מן הכסף, וכן בכל אותם הצדיקים שבארץ. אחר כך התתקן אותו המקום, ונעשו רוחות ונשמות בשמו שיהם והגוף מלמטה בארץ. ועל כן, בשתפות שלמעלה ולמטה בא האדם לעולם, וצריך לירא מאותם השתפים ולכבד אותם, כמו שנתבאר. (עד כאן רעיא מהימנא). ׳אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם׳ - רבי חייא פתח, ׳אל תפן אל קשי העם הזה וגו'׳ (דברים ט, כז). אל תפן, וכי מי שיאמר למלך אל תפן? והרי כתוב ׳כי עיניו על דרכי איש׳ (איוב לד) - וכתוב (ירמיה כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה' - והרי בכל משגיח הקב"ה ומסתכל על כל המעשים, ומכניס בדין על כלם, ׳אם טוב ואם רע׳ - כמו שנאמר ׳האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, ומשה אומר אל תפן׳ (קהלת יב, יד)?!

מן המפרשים

אור החמה: אל תפנו אל האלילים וגומר ר' חייא פתח אל תפן וגומר ההיא מצוה סלקא וגו' פי' ייחוד שייחד הספירות העליונות והמשיך אור נעלם ונתהוה מהייחוד והזווג ההוא כעין מציאות נחמד בספי' חשוב ממלאך כמה פעמים והמציאות ההוא המאיר היא המצוה העומדת…

הסולם: עד דאתא חנוך וכו׳: עד שבא חנוך, ולקחו הקב״ה מארץ, ונברר ממנו הפסולת והבדיל מן הכסף, וכן בכל אלו הצדיקים שבארץ. ואח״כ נתתקן מקום ההוא, דהיינו מלכות, שנגנזה בה המלכות דמדת הדין, ואינה נראית עוד, ואז נעשו מזווג ז״א ומלכות רוחות…

לכל המפרשים על פיסקה זו

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: