צו את אהרן ואת בניו - ניתן לכהן לשרף המחשבה הרעה ולהעבירה מהקדש בעשן ובחלבים
פקודי · זאת תורת העלה היא העלה - סוד קרבן העלה עלית כנסת ישראל והקמת סכת דוד הנופלת · מאמר 40 · פיסקה 12 · דף רלט ע"ב
לשון הזוהר
וְעַל דָּא אִתְיְיהִיבַת הַאי סִטְרָא אַחֲרָא, בִּידָא דְּכַהֲנָא, דִּכְתִּיב, ׳צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר׳ (ויקרא ו, ב), רָזָא הָכָא, דְּהָא אוֹקִימְנָא לֵית צַו אֶלָּא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, וְהָכָא אִתְיְיהִיבַת לֵיהּ, לְאִתּוֹקְדָא הַהִיא מַחֲשָׁבָה רָעָה, וּלְאַעְבְּרָא לָהּ מִגּוֹ קוּדְשָׁא, בְּהַאי רְעוּתָא דְּסַלְּקָא לְעֵילָּא, וּבְהָא תְּנָנָא, וְתַרְבִּין דְּאִתּוֹקְדָן. בְּגִין לְאִתְעַבְּרָא מִן קוּדְשָׁא. וְהַאי צַו, בִּרְשׁוּתַיְיהוּ קַיְּימָא, לְאַפְרָשָׁא לָהּ מִן קוּדְשָׁא, מִגּוֹ הַאי קָרְבָּנָא. וְאִי תֵּימָא ׳צַו אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל׳ (במדבר כח, ב). הָכִי נָמֵי, דְּהָא בִּרְשׁוּתַיְיהוּ קַיְּימָא, (ד"א לאפרשא לה מן קדושה) כָּל זִמְנָא דְּעַבְדֵי רְעוּתָא דְּמָארֵיהוֹן, דְּלָא יַכְלָא לְשַׁלְּטָאָה עָלַיְיהוּ.
תרגום
וְעַל זֶה נִתָּן הַסִּטְרָא אַחֲרָא הַזֶּה בְּיַד הַכֹּהֵן, שֶׁכָּתוּב ׳צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר׳ (שם ו, ב) - הַסּוֹד כָּאן, שֶׁהֲרֵי בֵּאַרְנוּ אֵין צַו אֶלָּא עֲבוֹדָה זָרָה, וְכָאן נִתְּנָה לוֹ לִשְׂרֹף הַמַּחֲשָׁבָה הָרָעָה וּלְהַעֲבִירָהּ מִתּוֹךְ הַקֹּדֶשׁ בָּרָצוֹן הַזֶּה שֶׁעוֹלֶה לְמַעְלָה, בֶּעָשָׁן הַזֶּה וּבַחֲלָבִים שֶׁנִּשְׂרָפִים, כְּדֵי שֶׁיָּעָבְרוּ מִן הַקֹּדֶשׁ. וְהַצַּו הַזֶּה עוֹמֵד בִּרְשׁוּתָם לְהַפְרִידָהּ מִן הַקֹּדֶשׁ מִתּוֹךְ הַקָּרְבָּן הַזֶּה. וְאִם תֹּאמַר, ׳צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׳ (במדבר כח, ב) - גַּם כָּךְ, שֶׁהֲרֵי בִּרְשׁוּתָם עוֹמֵד (לְהַפְרִיד אוֹתָהּ מִן הַקְּדֻשָּׁה) כָּל זְמַן שֶׁעוֹשִׂים רְצוֹנוֹ שֶׁל רִבּוֹנָם שֶׁלֹּא יוּכַל לִשְׁלֹט עֲלֵיהֶם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ועל דא אתייהיבת האי סטרא אחרא, בידא דכהנא, דכתיב, ׳צו את אהרן ואת בניו לאמר׳ (ויקרא ו, ב), רזא הכא, דהא אוקימנא לית צו אלא עבודת כוכבים ומזלות, והכא אתייהיבת ליה, לאתוקדא ההיא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קודשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא, ובהא תננא, ותרבין דאתוקדן. בגין לאתעברא מן קודשא. והאי צו, ברשותייהו קיימא, לאפרשא לה מן קודשא, מגו האי קרבנא. ואי תימא ׳צו את בני ישראל׳ (במדבר כח, ב). הכי נמי, דהא ברשותייהו קיימא, (ד"א לאפרשא לה מן קדושה) כל זמנא דעבדי רעותא דמאריהון, דלא יכלא לשלטאה עלייהו.
התרגום: ועל זה נתן הסטרא אחרא הזה ביד הכהן, שכתוב ׳צו את אהרן ואת בניו לאמר׳ (שם ו, ב) - הסוד כאן, שהרי בארנו אין צו אלא עבודה זרה, וכאן נתנה לו לשרף המחשבה הרעה ולהעבירה מתוך הקדש ברצון הזה שעולה למעלה, בעשן הזה ובחלבים שנשרפים, כדי שיעברו מן הקדש. והצו הזה עומד ברשותם להפרידה מן הקדש מתוך הקרבן הזה. ואם תאמר, ׳צו את בני ישראל׳ (במדבר כח, ב) - גם כך, שהרי ברשותם עומד (להפריד אותה מן הקדשה) כל זמן שעושים רצונו של רבונם שלא יוכל לשלט עליהם.
מן המפרשים
מקדש מלך: א"ס לאו רעותין פי' בא"ק הנקרא א"ס לא שייך בו שום רעותא מפני רוב התעלמותו. לאו נהורין נ"ב חסדים. לאו בוצינין נ"ב גבורות ור"ל לא שייך בו לא חסדים ולא גבורות כי הכל נעלם בדקות גדול. תליין לא תקיימא בהו. פי' החסדים והגבורות…
אור החמה: לית צו אלא ע"ז הענין כדאמר לעיל כל זמן שקדושה גוברת חצוני נופל וכן להפך ולז"א לעיל ע"ד אתייהיבת הא סטרא אחרא ביד כהנא וגו' ולזה אמר לית צו אלא ע"ז אפשר כי מלת צו הוא לשון זרוז ואין לך עבירה שצריכה זרוז כע"ז כדפי' מפסוק סרו מהר…
אור יקר: ואי תימא צו את כגי ישראל מה ענין עבודה זרה שם, בשלמא כהן מטהר אלא. ישראל במה, ואם תאמר במה שפירשנו שהצואה ייחוד ניחא ומאי קשיא ליה, יש לומר דמשמע ליה ייחוד המבטל עבודה זרה וכדמתרץ ואזיל כל. זמנא דעכדין רעותא דמאריחון וכו׳ שאין…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: