ממלכת הזוהר › זוהר › פנחס › מאמר 69: הלב אש שורף וכנפי ראה מקררות - סוד איברי הגוף הפנימיים בקרבן ובתפלה כמרכבה שלמה › פיסקה 15 (רלד ע"ב)

המבקר חולה לא ישב למראשותיו כי שכינה על ראשו ולא למרגלותיו כי מלאך המות שם - ליעקב ויאסף רגליו

פנחס · הלב אש שורף וכנפי ראה מקררות - סוד איברי הגוף הפנימיים בקרבן ובתפלה כמרכבה שלמה · מאמר 69 · פיסקה 15 · דף רלד ע"ב

לשון הזוהר

וּבְגִין דְּמִינָהּ אִתְעַר כַּעַס לְכָבֵד, אוֹקְמוּהָ רַבָּנָן בְּמַתְנִיתִין, כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא דְּלֵית שְׂרֵיפָה וַחֲמִימוּת בְּכָל מַרְעִין דְּאֵבָרִין דְּגוּפָא, אֶלָּא מִמָּרָה. דְּאִיהִי אַדְלִיקָת בְּשַׁלְהוֹבִין עַל עַרְקִין דְּכָבֵד, וּבָעֵי לְאוֹקְדָא כָּל גּוּפָא. וְאִיהוּ כְּגַוְונָא דְּיַמָּא, כַּד אִיהוּ כָּעִיס, דְּגַלֵּי יַמָּא סַלְּקִין עַד רְקִיעָא, וּבָעוּ לְנָפְקָא מִגְּבוּלַיְיהוּ, לְתַבְרָא (ס"א לחרבא) עָלְמָא. אִי לָאו שְׁכִינְתָּא, דְּאִיהִי לַחוֹלֶה כְּחוֹל דְּאַסְחַר לְיַמָּא, דְּלָא נַפְקַת מִפּוּמָהָא, אוּף הָכִי שְׁכִינְתָּא אַסְחָרַת לְגוּפָא, וְסָמִיךְ לֵיהּ, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, ׳יהו"ה יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי׳ (תהילים מא, ד).

תרגום

וּמִשּׁוּם שֶׁמִּמֶּנָּה מִתְעוֹרֵר כַּעַס לַכָּבֵד, פֵּרְשׁוּהָ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה, כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁאֵין שְׂרֵפָה וַחֲמִימוּת בְּכָל הַמַּחֲלוֹת שֶׁל אֶבְרֵי הַגּוּף אֶלָּא מִמָּרָה. שֶׁהִיא מַדְלִיקָה בְּשַׁלְהָבוֹת עַל הָעוֹרְקִים שֶׁל הַכָּבֵד וְרוֹצָה לִשְׂרֹף אֶת כָּל הַגּוּף. וְהִיא כְּדֻגְמַת הַיָּם כַּאֲשֶׁר הוּא כּוֹעֵס, שֶׁגַּלֵּי הַיָּם עוֹלִים עַד לָרָקִיעַ וְרוֹצִים לָצֵאת מִגְּבוּלָם לְשַׁבֵּר (לְהַחֲרִיב) הָעוֹלָם. אִם לֹא הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא לַחוֹלֶה כַּחוֹל הַמַּקִּיף אֶת הַיָּם שֶׁלֹּא יוֹצֵא מִשְּׂפָתוֹ - אַף כָּךְ הַשְּׁכִינָה סוֹבֶבֶת לַגּוּף וְסוֹמֶכֶת אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ׳ה' יִסְעָדֶנּוּ עַל עֶרֶשׂ דְּוָי׳ (תהלים מא, ד).

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: ובגין דמינה אתער כעס לכבד, אוקמוה רבנן במתניתין, כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. ולא עוד, אלא דלית שריפה וחמימות בכל מרעין דאברין דגופא, אלא ממרה. דאיהי אדליקת בשלהובין על ערקין דכבד, ובעי לאוקדא כל גופא. ואיהו כגוונא דימא, כד איהו כעיס, דגלי ימא סלקין עד רקיעא, ובעו לנפקא מגבולייהו, לתברא (ס"א לחרבא) עלמא. אי לאו שכינתא, דאיהי לחולה כחול דאסחר לימא, דלא נפקת מפומהא, אוף הכי שכינתא אסחרת לגופא, וסמיך ליה, כמה דאת אמר, ׳יהו"ה יסעדנו על ערש דוי׳ (תהילים מא, ד).

התרגום: ומשום שממנה מתעורר כעס לכבד, פרשוה חכמי המשנה, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. ולא עוד, אלא שאין שרפה וחמימות בכל המחלות של אברי הגוף אלא ממרה. שהיא מדליקה בשלהבות על העורקים של הכבד ורוצה לשרף את כל הגוף. והיא כדגמת הים כאשר הוא כועס, שגלי הים עולים עד לרקיע ורוצים לצאת מגבולם לשבר (להחריב) העולם. אם לא השכינה, שהיא לחולה כחול המקיף את הים שלא יוצא משפתו - אף כך השכינה סובבת לגוף וסומכת אותו, כמו שנאמר ׳ה' יסעדנו על ערש דוי׳ (תהלים מא, ד).

מן המפרשים

אור יקר: אי נ׳ימא דלא חוח פנחע כעלימא כד מיתו וכתר.

הסולם: ובגין דמינה אתער וכו': ומשום שממנה, ממרה, מתעורר הכעס אל הכבד, העמידו חכמים במשנה, כל הכעס כאלו עובד עבודה זרה. ולא עוד, אלא שאין שריפה וחמימות בכל המחלות של אברי הגוף, אלא ממרה, שבשעת מחלה, היא מדלקת בלהבות על עורקי הכבד,…

לכל המפרשים על פיסקה זו

לקריאה נעימה של כל המאמר

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: