כאשר יוצא דבור מפי הקבה חיות אש שותקות - וכל העם ראים את הקולת קולות החיות השואגות
פנחס · וארא כעין חשמל - סוד חיות האש השותקות לתורה ולתפלה ונכנסות בהיכל המראה · מאמר 51 · פיסקה 2 · דף רכט ע"ב
לשון הזוהר
כְּגַוְונָא דָּא, כַּד דִּבּוּרָא דָּא נָפִיק מִפּוּמֵיהּ דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, חַיוֹת אֵשׁ חָשׁוֹת. וּבְזִמְנָא דְּשָׁתִיק חַיוֹת אֵשׁ מְמַלְּלוֹת. הֲדָא הוּא דִּכְתִּיב, ׳וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת׳ (שמות כ, טו), קָלִין דְּחֵיוָן, דַּהֲווֹ שָׁאֲגִין. ׳וְאֶת הַלַּפִּידִים׳, דַּהֲווֹ נָפְקִין בְּדִבּוּר דְּחֵיוָן, בְּכַמָּה מִינֵי נִגּוּן קֳדָם מַלְכָּא. וְאִלֵּין דְּאִינּוּן דְּחָשׁוֹת לְסֵפֶר תּוֹרָה, אִינּוּן בְּדִּיוּקְנַיְיהוּ דְּחֵיוָן. וּמָנֵי לוֹן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְאַעֲלָא לוֹן, בְּחֵדֶר דְּמַרְאֶה ׳אֵשׁ בֵּית לָהּ׳.
תרגום
כְּגוֹן זֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבּוּר זֶה יוֹצֵא מִפִּיו שֶׁל הקב"ה, חַיּוֹת אֵשׁ שׁוֹתְקוֹת. וּבִזְמַן שֶׁשּׁוֹתֵק - חַיּוֹת אֵשׁ מְדַבְּרוֹת. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת, קוֹלוֹת שֶׁל הַחַיּוֹת שֶׁהָיוּ שׁוֹאֲגוֹת׳ (שמות כ, טו) - וְאֶת הַלַּפִּידִם - שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים בַּדִּבּוּר שֶׁל הַחַיּוֹת בְּכַמָּה מִינֵי נִגּוּנִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וְאֵלּוּ שֶׁהֵן שׁוֹתְקוֹת לַסֵּפֶר תּוֹרָה, הֵן בַּצּוּרָה שֶׁל הַחַיּוֹת. וּמְמַנֶּה לָהֶן הקב"ה לְהַעֲלוֹת אוֹתָן בְּחֶדֶר שֶׁל מַרְאֵה ׳אֵשׁ בֵּית לָהּ׳.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: כגוונא דא, כד דבורא דא נפיק מפומיה דקודשא בריך הוא, חיות אש חשות. ובזמנא דשתיק חיות אש ממללות. הדא הוא דכתיב, ׳וכל העם רואים את הקולות׳ (שמות כ, טו), קלין דחיון, דהוו שאגין. ׳ואת הלפידים׳, דהוו נפקין בדבור דחיון, בכמה מיני נגון קדם מלכא. ואלין דאינון דחשות לספר תורה, אינון בדיוקנייהו דחיון. ומני לון קודשא בריך הוא, לאעלא לון, בחדר דמראה ׳אש בית לה׳.
התרגום: כגון זה, כאשר דבור זה יוצא מפיו של הקב"ה, חיות אש שותקות. ובזמן ששותק - חיות אש מדברות. זהו שכתוב ׳וכל העם ראים את הקולת, קולות של החיות שהיו שואגות׳ (שמות כ, טו) - ואת הלפידם - שהיו יוצאים בדבור של החיות בכמה מיני נגונים לפני המלך. ואלו שהן שותקות לספר תורה, הן בצורה של החיות. וממנה להן הקב"ה להעלות אותן בחדר של מראה ׳אש בית לה׳.
מן המפרשים
אור החמה: רכט: וכל העם רואים את הקולות דהיינו בזמנין דשתיק הקב"ה מלהשפיע הקול כל החיות היו עושים למטה קולות לישראל והיינו דחיון היו שואגים ואת הלפידי' דהוי נפקין בכמה מיני וכו' ואילין אינון חשות לס"ת וכו' היינו שכר השומעי' מני לון הקב"ה…
קרני אור: דהוו שאגין דהוו שאגין. ר"ל לאחר שיצאו הדיבורים מקב"ה, וק"ל:
הסולם: כגוונא דא כד וכו': כעין זה, שאמרנו באנכי, כן הוא תמיד כשהדבור יוצא מפי הקב"ה חיות אש חשות. כי אז זמן היחוד דקול ודבור, ונפסקת החכמה ומתחילה שליטת החסדים, שז"ס חשות. ובזמן ששתק, דהיינו שעוד אין יחוד בין קול ודבור, אז, חיות אש…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: