חרב דוד החקוקה בשם - שבועה בחרב והריגה בשם המפורש
משפטים · ׳וכי ימכר איש את בתו לאמה׳ - סבא דמשפטים: סודות הגלגול והנשמה · מאמר 3 · פיסקה 231 · דף קח ע"א
לשון הזוהר
אֶלָּא תְּרֵין מִלִּין הָכָא. חַד אָמַר יַנּוֹקָא, בְּרֵיהּ דְּנוּנָא רַבָּא הַהוּא דְּקַשְׂקָשׂוֹי סָלְקִין לְרוּם עֲנָנִין. אוֹמָאָה דְּדָוִד מַלְכָּא, כַּד הֲוָה בָּעֵי לְאוּמָאָה, אַפִּיק חֲרְבָּא דִּילֵיהּ, דְּתַמָּן הֲוָה חָקִיק שְׁמָא גְּלִיפָן, וְתַמָּן אוֹמֵי. וְכָךְ עָבִיד לְשִׁמְעִי, דִּכְתִּיב ׳וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהו"ה לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב׳. בְּמָאי הֲוָה אוֹמָאָה דָּא. בֶּחָרֶב. (ס"א בהאי חרב דשמא קדישא חקיק ביה אומי) בֶּחָרֶב אוֹמֵי. וּמִלָּה אַחֲרָא, דָּן שְׁלֹמֹה, אָמַר, בִּקְלָלָה אָתָא לְגַבֵּי אַבָּא, בְּמִלִּין, הָא מִלִּין לְגַבֵּיהּ, וּבְשֵׁם הַמְּפוֹרָשׁ קַטְלֵיהּ, וְלא בֶּחָרֶב. וּבְגִין דָּא עָבַד שְׁלֹמֹה הָכִי.
תרגום
אֶלָּא שְׁנֵי דְבָרִים יֵשׁ כָּאן. אֶחָד אָמַר הַיַּנּוּקָא, בְנוֹ שֶׁל הַדָּג הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ שֶׁקַּשְׂקַשָּׂיו עוֹלִים לְרוּם הָעֲנָנִים. שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל דָּוִד הַמֶּלֶךְ, כְּשֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהִשָּׁבַע, הָיָה מוֹצִיא אֶת חַרְבּוֹ שֶׁשָּׁם הָיָה חָקוּק שֵׁם חָקוּק וְשָׁם נִשְׁבַּע. וְכָךְ עָשָׂה לְשִׁמְעִי, שֶׁכָּתוּב ׳וָאֶשָּׁבַע לוֹ׳ (מלכים א ב, ח) - ׳בַה' לֵאמֹר אִם אֲמִיתְךְ בֶּחָרֶב׳ - בַּמָּה הָיְתָה הַשְּׁבוּעָה הַזּוֹ? בֶּחָרֶב. (בחרב הַזּוֹ שֶׁהַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ חָקַק בָּהּּ שְׁבוּעָה) בַּחֶרֶב נִשְׁבַּע. וְדָבָר אַחֵר דָּן שְׁלֹמֹה. אָמַר, בִּקְלָלָה בָּא אֶל אָבִי, בִּדְבָרִים - הֲרֵי דְּבָרִים אֵלָיו. וּבַשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ הָרַג אוֹתוֹ וְלֹא בֶּחָרֶב. וְלָכֵן שְׁלֹמֹה עָשָׂה כָּךְ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: אלא תרין מלין הכא. חד אמר ינוקא, בריה דנונא רבא ההוא דקשקשוי סלקין לרום עננין. אומאה דדוד מלכא, כד הוה בעי לאומאה, אפיק חרבא דיליה, דתמן הוה חקיק שמא גליפן, ותמן אומי. וכך עביד לשמעי, דכתיב ׳ואשבע לו ביהו"ה לאמר אם אמיתך בחרב׳. במאי הוה אומאה דא. בחרב. (ס"א בהאי חרב דשמא קדישא חקיק ביה אומי) בחרב אומי. ומלה אחרא, דן שלמה, אמר, בקללה אתא לגבי אבא, במלין, הא מלין לגביה, ובשם המפורש קטליה, ולא בחרב. ובגין דא עבד שלמה הכי.
התרגום: אלא שני דברים יש כאן. אחד אמר הינוקא, בנו של הדג הגדול, אותו שקשקשיו עולים לרום העננים. שבועתו של דוד המלך, כשהיה רוצה להשבע, היה מוציא את חרבו ששם היה חקוק שם חקוק ושם נשבע. וכך עשה לשמעי, שכתוב ׳ואשבע לו׳ (מלכים א ב, ח) - ׳בה' לאמר אם אמיתך בחרב׳ - במה היתה השבועה הזו? בחרב. (בחרב הזו שהשם הקדוש חקק בה שבועה) בחרב נשבע. ודבר אחר דן שלמה. אמר, בקללה בא אל אבי, בדברים - הרי דברים אליו. ובשם המפרש הרג אותו ולא בחרב. ולכן שלמה עשה כך.
מן המפרשים
אור החמה: ובשם המפורש קטלי'. אפשר שרמז דוד באומרו והורדת את שיבתו בדם כלומר לא תהרגהו ותשפוך דמו באופן כשירד לקבר ירד בלא דם אלא והורדת את שיבתו בכל דמו לשאול הא כיצד שיהרגהו בשם שלא ישפך דמו ארצה וירד בדמו לשאול: אלא ודאי דוד לא קטלי'.…
זוהר הרקיע: ◆ דף קח ע"א) דורדיא והיינו דאמרי סבא דעתו סתים ומוחא סתי' ושכיך והאי קרומא אתפסק מז"א ובג"כ מוחיה אתפשיט ונפיק לל"ב שבילין הה"ד ( בראשית ב-י ) ונהר יוצא מעדן מ"ט משום דקרומ' אתפסיק דלא חפיא על מוחא ועכ"פ קרומא פסיק לתתא והיינו…
הסולם: אלא תרין מלין וכו': ומשיב. אלא ב' דברים כאן, א', שאמר הילד, בנו של דג הגדול ההוא שקשקשיו עולים עד רום עננים, השבועה של דוד המלך, כשהיה רוצה להשבע, הוציא החרב שלו, ששם היה חרות שם הנחקק ושם נשבע. וכך עשה לשמעי, שכתוב, ואשבע לו…
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: