ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 89: שיר השירים בהמשכו - מלבושי הרוחות וכלל חנוך אל ׳שחורה אני ונאוה׳ › פיסקה 16

הסתרת התקון היפה שמצד הכלל התחתון - כאם המגנה על בניה

זוהר חדש · שיר השירים בהמשכו - מלבושי הרוחות וכלל חנוך אל ׳שחורה אני ונאוה׳ · מאמר 89 · פיסקה 16

לשון הזוהר

וּבְגִין דְּאִיהִי כְּאִימָּא עַל בְּנָהָא עַל יִשְׂרָאֵל, הַהוּא תִּיקּוּנָא שַׁפִּירָא וְיָאָה מִכּוֹלָא, דְּאִיהוּ מִסִּטְרָא דִּכְלִילוּ דִּלְתַתָּא, דִּבְגִינֵיהּ סָלְקָא לְעֵילָא, מְחַכְדָא לֵיהּ לְגַבֵּי אוּכְלוּסָהָא דִּלְבַר, בְּגִין דְּלָא יְקַנְאוּן וְלָא יְקַטְרְגוּ עֲלַיְיהוּ דְיִשְׂרָאֵל. וּבְגִין כָּךְ, ׳אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחוֹרֶת׳, לָא תִסְתַּכְּלוּן בְּהַאי תִּיקּוּנָא, בְּגִין ׳שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחוֹרֶת׳. וּבְכָל תִּיקּוּנִין דִּילָהּ, לֵית תִּיקּוּנָא שַׁפִּירָא וְיָאָה בְּעִילוּיָיא, לְסָלְקָא לְקוּדְשָׁא, בַּר הַהוּא תִּקּוּנָא מִסִּטְרָא דִּכְלִילוּ דִּלְתַתָּא. וְכָל דָּא אֲמָרַת לְגַבֵּיהּ אוּכְלוּסָהָא, וְלָא לְגַבֵּי רְחִימָהּ. וְעַל דָּא אֲמָרַת לוֹן, ׳שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה׳.

תרגום

וּמִשּׁוּם שֶׁהִיא כְּאֵם עַל בָּנֶיהָ עַל יִשְׂרָאֵל, אוֹתוֹ הַתִּקּוּן הַיָּפֶה וְהַנָּאֶה מִכֹּל, שֶׁהוּא מִצַּד הַכְּלָל שֶׁלְּמַטָּה, שֶׁבִּגְלָלוֹ עוֹלָה לְמַעְלָה, מַסְתִּירָה אוֹתוֹ מֵהֲמוֹנֶיהָ שֶׁבַּחוּץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַנְּאוּ וְלֹא יְקַטְרְגוּ עַל יִשְׂרָאֵל. וּמִשּׁוּם כָּךְ, ׳אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחוֹרֶת׳ (שיר השירים א, ו) - אַל תִּסְתַּכְּלוּ בְּתִקּוּן זֶה, מִשּׁוּם ׳שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת׳. וּבְכָל תִּקּוּנֶיהָ, אֵין תִּקּוּן יָפֶה וְנָאֶה בְּעִלּוּי, לַעֲלוֹת לַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא אוֹתוֹ הַתִּקּוּן מִצַּד הַכְּלָל שֶׁלְּמַטָּה. וְכָל זֶה אָמְרָה כְּלַפֵּי הֲמוֹנֶיהָ, וְלֹא כְּלַפֵּי אֲהוּבָהּ. וְעַל כֵּן אָמְרָה לָהֶם, ׳שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה׳.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: ובגין דאיהי כאימא על בנהא על ישראל, ההוא תיקונא שפירא ויאה מכולא, דאיהו מסטרא דכלילו דלתתא, דבגיניה סלקא לעילא, מחכדא ליה לגבי אוכלוסהא דלבר, בגין דלא יקנאון ולא יקטרגו עלייהו דישראל. ובגין כך, ׳אל תראוני שאני שחרחורת׳, לא תסתכלון בהאי תיקונא, בגין ׳שאני שחרחורת׳. ובכל תיקונין דילה, לית תיקונא שפירא ויאה בעילוייא, לסלקא לקודשא, בר ההוא תקונא מסטרא דכלילו דלתתא. וכל דא אמרת לגביה אוכלוסהא, ולא לגבי רחימה. ועל דא אמרת לון, ׳שחורה אני ונאוה׳.

התרגום: ומשום שהיא כאם על בניה על ישראל, אותו התקון היפה והנאה מכל, שהוא מצד הכלל שלמטה, שבגללו עולה למעלה, מסתירה אותו מהמוניה שבחוץ, כדי שלא יקנאו ולא יקטרגו על ישראל. ומשום כך, ׳אל תראוני שאני שחרחורת׳ (שיר השירים א, ו) - אל תסתכלו בתקון זה, משום ׳שאני שחרחרת׳. ובכל תקוניה, אין תקון יפה ונאה בעלוי, לעלות לקדש, אלא אותו התקון מצד הכלל שלמטה. וכל זה אמרה כלפי המוניה, ולא כלפי אהובה. ועל כן אמרה להם, ׳שחורה אני ונאוה׳.

לימוד הפיסקה עם כל המפרשים והכלים