׳ישקני׳ לפנימיים ו ׳שחורה אני׳ לחיצונים - מפני קנאתם בתחתונים
זוהר חדש · שיר השירים בהמשכו - מלבושי הרוחות וכלל חנוך אל ׳שחורה אני ונאוה׳ · מאמר 89 · פיסקה 15
לשון הזוהר
וְהִיא אָמְרַת ׳שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת׳ יְרוּשָׁלַיִם, לְגַבֵּי אִינוּן אוּכְלוּסִין דְּלָא הֲווֹ בְּקִשּׁוּטָהָא בְּאִינוּן פְּנִימָאֵי. לִפְנִימָאֵי דְּקַשִּׁיטוּ לָהּ, לָא אָמְרַת הַאי. אֶלָּא כַּד נָפְקַת לְבַר, לְגַבֵּי שְׁאָר אוּכְלוּסִין אָמְרַת הַאי. לִפְנִימָאֵי דְּיָדְעֵי קִישּׁוּטָהָא, וְקַשִּׁיטוּ לָהּ בְּכַמָּה קִישּׁוּטִין עִילָּאִין, הִיא אָמְרַת לוֹן יִשָּׁקֵנִי. כַּמָּה אֲנָא מִתְתַּקְּנַת יָאוֹת, לְקַבֵּל נְשִׁיקִין מִמַּלְכָּא. לְאִינוּן דִּלְבַר דְּלָא יָדְעֵי בְּקִישּׁוּטָהָא, אָמְרַת דְּאִיהִי שְׁחוֹרָה, מִסִּטְרָא דְּתַתָּאֵי, מִסִּטְרָא דִּכְלִילוּ דִּלְתַתָּא, בְּגִין דְּלָא יִשְׁגְּחוּן בְּעֵינָא בִּישָׁא לְקַטְרָגָא לְתַתָּאֵי. דְּהָא לֵית לוֹן קִנְאָה אֶלָּא בְּתַתָּאֵי, כַּד תַּתָּאֵי אִינוּן בְּעִילוּיָא, אִינוּן מְקַנְאָן לוֹן יַתִּיר מִכּוֹלָּא. וְאִי תֵימָא, דְּלֵית בְּהוּ קִנְאָה. בֵּינַיְיהוּ לֵית קִנְאָה, אֲבָל עַל אָחֳרָנִין אִית קִנְאָה.
תרגום
וְהִיא אָמְרָה ׳שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה בְּנוֹת׳ (שיר השירים א, ה) יְרוּשָׁלַיִם - כְּלַפֵּי אוֹתָם הַהֲמוֹנִים שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִשּׁוּטֶיהָ, בְּאוֹתָם הַפְּנִימִיִּים. לַפְּנִימִיִּים שֶׁקִּשְּׁטוּ אוֹתָהּ, לֹא אָמְרָה זֹאת. אֶלָּא כְּשֶׁיָּצְאָה הַחוּצָה, כְּלַפֵּי שְׁאָר הַהֲמוֹנִים אָמְרָה זֹאת. לַפְּנִימִיִּים הַיּוֹדְעִים אֶת קִשּׁוּטֶיהָ, וְקִשְּׁטוּ אוֹתָהּ בְּכַמָּה קִשּׁוּטִים עֶלְיוֹנִים, הִיא אוֹמֶרֶת לָהֶם ׳יִשָּׁקֵנִי׳. כַּמָּה אֲנִי מְתֻקֶּנֶת יָפֶה, לְקַבֵּל נְשִׁיקוֹת מֵהַמֶּלֶךְ. לְאוֹתָם שֶׁבַּחוּץ שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים אֶת קִשּׁוּטֶיהָ, אוֹמֶרֶת שֶׁהִיא שְׁחוֹרָה, מִצַּד הַתַּחְתּוֹנִים, מִצַּד הַכְּלָל שֶׁלְּמַטָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַשְׁגִּיחוּ בְּעַיִן רָעָה לְקַטְרֵג עַל הַתַּחְתּוֹנִים. שֶׁהֲרֵי אֵין לָהֶם קִנְאָה אֶלָּא בַּתַּחְתּוֹנִים, כְּשֶׁהַתַּחְתּוֹנִים הֵם בְּעִלּוּי, הֵם מְקַנְּאִים בָּהֶם יוֹתֵר מִכֹּל. וְאִם תֹּאמַר, שֶׁאֵין בָּהֶם קִנְאָה. בֵּינֵיהֶם אֵין קִנְאָה, אֲבָל עַל אֲחֵרִים יֵשׁ קִנְאָה.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: והיא אמרת ׳שחורה אני ונאוה בנות׳ ירושלים, לגבי אינון אוכלוסין דלא הוו בקשוטהא באינון פנימאי. לפנימאי דקשיטו לה, לא אמרת האי. אלא כד נפקת לבר, לגבי שאר אוכלוסין אמרת האי. לפנימאי דידעי קישוטהא, וקשיטו לה בכמה קישוטין עילאין, היא אמרת לון ישקני. כמה אנא מתתקנת יאות, לקבל נשיקין ממלכא. לאינון דלבר דלא ידעי בקישוטהא, אמרת דאיהי שחורה, מסטרא דתתאי, מסטרא דכלילו דלתתא, בגין דלא ישגחון בעינא בישא לקטרגא לתתאי. דהא לית לון קנאה אלא בתתאי, כד תתאי אינון בעילויא, אינון מקנאן לון יתיר מכולא. ואי תימא, דלית בהו קנאה. בינייהו לית קנאה, אבל על אחרנין אית קנאה.
התרגום: והיא אמרה ׳שחורה אני ונאוה בנות׳ (שיר השירים א, ה) ירושלים - כלפי אותם ההמונים שלא היו בקשוטיה, באותם הפנימיים. לפנימיים שקשטו אותה, לא אמרה זאת. אלא כשיצאה החוצה, כלפי שאר ההמונים אמרה זאת. לפנימיים היודעים את קשוטיה, וקשטו אותה בכמה קשוטים עליונים, היא אומרת להם ׳ישקני׳. כמה אני מתקנת יפה, לקבל נשיקות מהמלך. לאותם שבחוץ שאינם יודעים את קשוטיה, אומרת שהיא שחורה, מצד התחתונים, מצד הכלל שלמטה, כדי שלא ישגיחו בעין רעה לקטרג על התחתונים. שהרי אין להם קנאה אלא בתחתונים, כשהתחתונים הם בעלוי, הם מקנאים בהם יותר מכל. ואם תאמר, שאין בהם קנאה. ביניהם אין קנאה, אבל על אחרים יש קנאה.