דבקות ג' בר' בהשלמת עשרים ושתים - וד' הממעטת עצמה מפני הערלה
זוהר חדש · שיר השירים בהמשכו - חלוף האותיות באמירת ׳משכני׳ ומעלת הקטרת המקשרת מעלה ומטה · מאמר 87 · פיסקה 2
לשון הזוהר
וּבְשַׁעֲתָא דַּאֲמַרְתְּ ׳נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ׳, אַתְיָא ג' לְאִתְדַּבָּקָא בְּאָת ר', דְּהָא כְּדֵין חֶדְוָוא וְרַעֲוָא בְּעֶשְׂרִין וּתְרֵין אַתְוָון, דְּאִשְׁתַּלִּימוּ בְּאָת ג'. וְאָת ר אִתְפָּרְעָא לְגַבֵּיהּ, לְנַטְלָא מִנֵּיהּ בְּלָא כִיסּוּפָא כְּלַל. וְאִיהוּ לְאִתְדַּבָּקָא בָּהּ, וְלַאֲרָקָא בָּהּ בְּרַעֲוָא. בְּשַׁעֲתָא דְּאִיהִי אֲמָרַת ׳נַזְכִּירָה דּוֹדֶיךָ מִיָּיִן׳, אִידַכָּרַת דְּהָא עָרְלָה אַתְיָיא גּוֹ אִינוּן אוּכְלוּסִין, לְעַרְבָּבָא חֶדְוָהָא, בְּגִין לְמֵיטַל חוּלָקָא בְּחֶדְוָוא דְּקוּדְשָׁא. וְכַד אִיהִי חָמַת לֵיהּ, דְּאָחִיד מְסָאֲבָא בְּשִׁיפּוּלֵי מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין אִיהִי אַזְעֵירַת גַּרְמָהּ, בְּגִין לְמֵיהַב לֵיהּ תַּמְצִית דָּחִיק וְסָתִים, כְּמָה דִּנְבִיעַ מִגּוֹ אַבְנָא. וּכְדֵין ד' יָהֵיב לְאָת ק', וְאָת ק' אִתְפַּשַּׁט בְּחֶדְוָוא, לְנַטְלָא חוּלָקָא מִגּוֹ מַקְדְּשָׁא.
תרגום
וּבְשָׁעָה שֶׁאָמַרְתְּ ׳נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָךְ׳, בָּאָה ג' לְהִדָּבֵק בְּאוֹת ר', שֶׁהֲרֵי אָז שִׂמְחָה וְרָצוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת, שֶׁנִּשְׁלְמוּ בְּאוֹת ג'. וְאוֹת ר' נִפְרַעַת אֵלָיו, לִטּוֹל מִמֶּנּוּ בְּלִי בּוּשָׁה כְּלָל. וְהוּא לְהִדָּבֵק בָּהּ, וְלִשְׁפֹּךְ בָּהּ בְּרָצוֹן. בְּשָׁעָה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת ׳נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן׳, נִזְכֶּרֶת שֶׁהֲרֵי עָרְלָה בָּאָה בְּתוֹךְ אוֹתָם הַהֲמוֹנִים, לְעַרְבֵּב אֶת שִׂמְחָתָהּ, כְּדֵי לִטֹּל חֵלֶק בְּשִׂמְחַת הַקֹּדֶשׁ. וּכְשֶׁהִיא רוֹאָה אוֹתוֹ, שֶׁאוֹחֵז טֻמְאָה בְּשׁוּלֵי הַמִּקְדָּשׁ, אָז הִיא מְמַעֶטֶת אֶת עַצְמָהּ, כְּדֵי לָתֵת לוֹ תַּמְצִית דְּחוּקָה וּסְתוּמָה, כְּמוֹ שֶׁנּוֹבֵעַ מִתּוֹךְ הָאֶבֶן. וְאָז ד' נוֹתֶנֶת לְאוֹת ק', וְאוֹת ק' מִתְפַּשֶּׁטֶת בְּשִׂמְחָה, לִטֹּל חֵלֶק מִתּוֹךְ הַמִּקְדָּשׁ.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ובשעתא דאמרת ׳נגילה ונשמחה בך׳, אתיא ג' לאתדבקא באת ר', דהא כדין חדווא ורעוא בעשרין ותרין אתוון, דאשתלימו באת ג'. ואת ר אתפרעא לגביה, לנטלא מניה בלא כיסופא כלל. ואיהו לאתדבקא בה, ולארקא בה ברעוא. בשעתא דאיהי אמרת ׳נזכירה דודיך מיין׳, אידכרת דהא ערלה אתייא גו אינון אוכלוסין, לערבבא חדוהא, בגין למיטל חולקא בחדווא דקודשא. וכד איהי חמת ליה, דאחיד מסאבא בשיפולי מקדשא, כדין איהי אזעירת גרמה, בגין למיהב ליה תמצית דחיק וסתים, כמה דנביע מגו אבנא. וכדין ד' יהיב לאת ק', ואת ק' אתפשט בחדווא, לנטלא חולקא מגו מקדשא.
התרגום: ובשעה שאמרת ׳נגילה ונשמחה בך׳, באה ג' להדבק באות ר', שהרי אז שמחה ורצון בעשרים ושתים אותיות, שנשלמו באות ג'. ואות ר' נפרעת אליו, לטול ממנו בלי בושה כלל. והוא להדבק בה, ולשפך בה ברצון. בשעה שהיא אומרת ׳נזכירה דדיך מיין׳, נזכרת שהרי ערלה באה בתוך אותם ההמונים, לערבב את שמחתה, כדי לטל חלק בשמחת הקדש. וכשהיא רואה אותו, שאוחז טמאה בשולי המקדש, אז היא ממעטת את עצמה, כדי לתת לו תמצית דחוקה וסתומה, כמו שנובע מתוך האבן. ואז ד' נותנת לאות ק', ואות ק' מתפשטת בשמחה, לטל חלק מתוך המקדש.