ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 79: שיר השירים - סודן של האותיות הגדולות שבראשי הספרים ותקון העולם כדיוקן אדם › פיסקה 2

מעשה באורח שנבדק ונרדם - עזות עמי הארץ שאין קדשה שורה בהם

זוהר חדש · שיר השירים - סודן של האותיות הגדולות שבראשי הספרים ותקון העולם כדיוקן אדם · מאמר 79 · פיסקה 2

לשון הזוהר

רַבִּי בֶּרֶכְיָה אֲמַר, יְתֵיב הֲוֵינָא עַל פִּילֵי דְרוֹמִי רַבָּתָא, וַחֲמֵינָא חַד בַּר נָשׁ דְּהֲוָה אָתֵי. נְפַקְנָא לְגַבֵּיהּ, אָעֵילְנָא לֵיהּ בְּגוֹ בֵּיתָאי. בָּדִיקְנָא לֵיהּ, בְּמִקְרָא בְּמִשְׁנָה בְּתוֹסֶפְתָּא וּבְהַגָּדָה, וְלָא אַשְׁכַּחְנָא בֵּיהּ. נָזִיפְנָא בֵּיהּ, וְלָא אֲתֵיב לִי מִידֵי. אַפֵּיל גַּרְמֵיהּ אֲחוֹרֵי דַשָּׁא, וּדְמָךְ. אֲמֵינָא, הוּא וְכַלְבָּא יֵיכְלוּן כַּחֲדָא. דְּהָכֵי אָמַר רִבִּי מִנְיוֹמֵי סָבָא דְגוּשׁ חַלְבָא, מַהוּ ׳וְהַכְּלָבִים עַזִּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים וְגו'׳ (ישעיה נו, יא). ׳לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה׳ - אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁהֵם עַזִּי פָנִים כַּכֶּלֶב, עַזִּי נֶפֶשׁ בְּכֹלָּא. מַאי טַעְמָא. מִפְּנֵי (שם) שֶׁלֹּא יָדְעוּ הָבִין. דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָא אַשְׁרֵי קְדוּשָׁתֵיהּ בְּגַוַּויְיהוּ, וְעַל דָּא אִינוּן עַזִּי נֶפֶשׁ. וּבְגִין כָּךְ הוּא וְכַלְבָּא יֵיכְלוּן כַּחֲדָא.

תרגום

רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר, הָיִיתִי יוֹשֵׁב עַל שַׁעֲרֵי רוֹמִי הַגְּדוֹלָה, וְרָאִיתִי אָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה בָּא. יָצָאתִי אֵלָיו, הִכְנַסְתִּיו לְתוֹךְ בֵּיתִי. בָּדַקְתִּי אוֹתוֹ, בְּמִקְרָא בְּמִשְׁנָה בְּתוֹסֶפְתָּא וּבְאַגָּדָה, וְלֹא מָצָאתִי בּוֹ. נָזַפְתִּי בּוֹ, וְלֹא הֵשִׁיב לִי דָּבָר. הִפִּיל עַצְמוֹ אַחֲרֵי הַדֶּלֶת, וְנִרְדַּם. אָמַרְתִּי, הוּא וְהַכֶּלֶב יֹאכְלוּ יַחְדָּו. שֶׁכָּךְ אָמַר רַבִּי מִנְיוֹמֵי סָבָא דְּגוּשׁ חַלְבָא, מַהוּ ׳וְהַכְּלָבִים עַזִּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים וְגוֹ'׳ (ישעיה נו, יא). ׳לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה׳ - אֵלּוּ עַמֵּי הָאָרֶץ, שֶׁהֵם עַזֵּי פָנִים כַּכֶּלֶב, ׳עַזֵּי נֶפֶשׁ׳ בַּכֹּל. מָה הַטַּעַם. מִפְּנֵי (שם) שֶׁלֹּא ׳יָדְעוּ הָבֵן׳. שֶׁהקב"ה לֹא הִשְׁרָה קְדֻשָּׁתוֹ בְּתוֹכָם, וְעַל כֵּן הֵם ׳עַזֵּי נֶפֶשׁ׳. וּמִשּׁוּם כָּךְ הוּא וְהַכֶּלֶב יֹאכְלוּ יַחְדָּו.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: רבי ברכיה אמר, יתיב הוינא על פילי דרומי רבתא, וחמינא חד בר נש דהוה אתי. נפקנא לגביה, אעילנא ליה בגו ביתאי. בדיקנא ליה, במקרא במשנה בתוספתא ובהגדה, ולא אשכחנא ביה. נזיפנא ביה, ולא אתיב לי מידי. אפיל גרמיה אחורי דשא, ודמך. אמינא, הוא וכלבא ייכלון כחדא. דהכי אמר רבי מניומי סבא דגוש חלבא, מהו ׳והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רעים וגו'׳ (ישעיה נו, יא). ׳לא ידעו שבעה׳ - אלו עמי הארץ, שהם עזי פנים ככלב, עזי נפש בכלא. מאי טעמא. מפני (שם) שלא ידעו הבין. דקודשא בריך הוא לא אשרי קדושתיה בגווייהו, ועל דא אינון עזי נפש. ובגין כך הוא וכלבא ייכלון כחדא.

התרגום: רבי ברכיה אמר, הייתי יושב על שערי רומי הגדולה, וראיתי אדם אחד שהיה בא. יצאתי אליו, הכנסתיו לתוך ביתי. בדקתי אותו, במקרא במשנה בתוספתא ובאגדה, ולא מצאתי בו. נזפתי בו, ולא השיב לי דבר. הפיל עצמו אחרי הדלת, ונרדם. אמרתי, הוא והכלב יאכלו יחדו. שכך אמר רבי מניומי סבא דגוש חלבא, מהו ׳והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רעים וגו'׳ (ישעיה נו, יא). ׳לא ידעו שבעה׳ - אלו עמי הארץ, שהם עזי פנים ככלב, ׳עזי נפש׳ בכל. מה הטעם. מפני (שם) שלא ׳ידעו הבן׳. שהקב"ה לא השרה קדשתו בתוכם, ועל כן הם ׳עזי נפש׳. ומשום כך הוא והכלב יאכלו יחדו.

לימוד הפיסקה עם כל המפרשים והכלים

כל דברי הזוהר על פסוק זה

פסוקים שהפיסקה מביאה: