מקלל אלהים סתם בנדוי - והנוקב שם המיוחד במיתה
זוהר חדש · מדרש הנעלם בראשית - העולם שנברא בה"א, כבוד השם המיוחד, וברית אש · מאמר 7 · פיסקה 10
לשון הזוהר
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, תָּא חֲזֵי, מַאן דִּמְקַלֵּל אֶת הַשֵּׁם, דִּכְתִיב (ויקרא כ״ד:ט״ו) ׳אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ׳, דְּהָא אִם קִלֵּל שֵׁם זֶה סְתָם, אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, וְאֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, דְּיָכוֹל לִטְעוֹן לְחַד מִן דַּיָּינָא, אוֹ לִגְדוֹל הַדּוֹר קָאֲמַר. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ, מִיתָה אֵין מְחַיְיבִין אוֹתוֹ, אֲבָל נִידּוּי מְחַיְיבִין אוֹתוֹ, מִשּׁוּם לָאו דְּאוֹרַיְיתָא, דִּכְתִיב (שמות כ״ב:כ״ז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל סְתָם. אֲבָל אִם קִלֵּל שֵׁם הַמְיוּחָד, חַיָּיב מִיתָה, דִּכְתִיב (ויקרא כ״ד:ט״ז) ׳וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת׳, מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּזְכִּיר שְׁמוֹ הַמְיוּחָד.
תרגום
אָמַר רִבִּי חִיָּיא, בֹּא וּרְאֵה, מִי שֶׁמְּקַלֵּל אֶת הַשֵּׁם, שֶׁכָּתוּב (ויקרא כ״ד:ט״ו) ׳אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ׳ (ויקרא כד, טו) - שֶׁהֲרֵי אִם קִלֵּל שֵׁם זֶה סְתָם, אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, וְאֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ, שֶׁיָּכוֹל לִטְעוֹן שֶׁעַל אֶחָד הַדַּיָּינִים, אוֹ עַל גְּדוֹל הַדּוֹר אָמַר. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ, מִיתָה אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ, אֲבָל נִדּוּי מְחַיְּבִים אוֹתוֹ, מִשּׁוּם אִסּוּר שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב (שמות כ״ב:כ״ז) אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל סְתָם. אֲבָל אִם קִלֵּל שֵׁם הַמְיוּחָד, חַיָּיב מִיתָה, שֶׁכָּתוּב (ויקרא כ״ד:ט״ז) ׳וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת׳ (ויקרא כד, טז) - מְלַמֵּד שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיַּזְכִּיר שְׁמוֹ הַמְיוּחָד.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: אמר רבי חייא, תא חזי, מאן דמקלל את השם, דכתיב (ויקרא כ״ד:ט״ו) ׳איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו׳, דהא אם קלל שם זה סתם, אינו חיב מיתה, ואין מנדין אותו, דיכול לטעון לחד מן דיינא, או לגדול הדור קאמר. אמר רבי אבהו, מיתה אין מחייבין אותו, אבל נידוי מחייבין אותו, משום לאו דאורייתא, דכתיב (שמות כ״ב:כ״ז) אלהים לא תקלל סתם. אבל אם קלל שם המיוחד, חייב מיתה, דכתיב (ויקרא כ״ד:ט״ז) ׳ונקב שם ה' מות יומת׳, מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד.
התרגום: אמר רבי חייא, בא וראה, מי שמקלל את השם, שכתוב (ויקרא כ״ד:ט״ו) ׳איש איש כי יקלל אלהיו ונשא חטאו׳ (ויקרא כד, טו) - שהרי אם קלל שם זה סתם, אינו חיב מיתה, ואין מנדין אותו, שיכול לטעון שעל אחד הדיינים, או על גדול הדור אמר. אמר רבי אבהו, מיתה אין מחיבים אותו, אבל נדוי מחיבים אותו, משום אסור של תורה, שכתוב (שמות כ״ב:כ״ז) אלהים לא תקלל סתם. אבל אם קלל שם המיוחד, חייב מיתה, שכתוב (ויקרא כ״ד:ט״ז) ׳ונקב שם ה' מות יומת׳ (ויקרא כד, טז) - מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד.