ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 52: תרומה - עליית תפלת הבקר בדרגותיה וארבעים ימי משה עד סוד הכפרת › פיסקה 10

עונות שאין מתכפרים אלא במיתה - ועליית התפלה בחבוק שתי הזרועות

זוהר חדש · תרומה - עליית תפלת הבקר בדרגותיה וארבעים ימי משה עד סוד הכפרת · מאמר 52 · פיסקה 10

לשון הזוהר

וְעִם כָּל דָּא, בִּרְעוּתָא דְלִבָּא יַשְׁוֵי גַרְמֵיהּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּמְסַר לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ בִּרְחִימוּ. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חָשִׁיב עֲלוֹי, כְּאִלּוּ נָטֵיל נִשְׁמָתֵיהּ מִנֵּיהּ. וְעַל דָּא צָרִיךְ לְמִנְפַּל בְּאַרְעָא כְּמֵת, בְּשַׁעֲתָא דְּיֵימַר נְפִילַת אַנְפִּין, בְּגִין דְּאִית חוֹבִין דְּעָבִיד בַּר נָשׁ, דְּלָא מִתְכַּפְּרִין אֶלָּא בְּמוֹתָא. כְּדִכְתִיב, (ישעיהו כ״ב:י״ד) ׳אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה וְגו'׳. וְהַשְׁתָּא דְּאִתְחֲשֵׁיב לֵיהּ דְּנָטַל קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא נִשְׁמָתֵיהּ, וְאִיהוּ יָהֵיב לָהּ בִּרְעוּתָא. הַהִיא שַׁעֲתָא קָיְימָא לְכַפָּרָא עַל חוֹבוֹי, וְאַשְׁלֵים לְכָל סִטְרִין, וּלְהַהוּא סִטְרָא דְּאִתְּמָר. וְעַל כָּל דָּא, צְלוֹתָא עוֹלָה, וְאִסְתַּלְּקָא בֵּין ב' דְּרוֹעִין, בְּחִבּוּק דִּרְחִימוּ כִּדְקָא יָאוֹת. וְאִיהוּ מְקוּטֶרֶת מוֹר ׳וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל׳.

תרגום

וְעִם כָּל זֶה, בִּרְצוֹן הַלֵּב יַשְׁוֶה אֶת עַצְמוֹ לְהקב"ה, שֶׁמָּסַר לוֹ נַפְשׁוֹ בְּאַהֲבָה. וְהקב"ה חוֹשֵׁב עָלָיו, כְּאִלּוּ נָטַל אֶת נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ. וְעַל זֶה צָרִיךְ לִפֹּל לָאָרֶץ כְּמֵת, בְּשָׁעָה שֶׁיֹּאמַר נְפִילַת אַפַּיִם, מִשּׁוּם שֶׁיֵּשׁ חֲטָאִים שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם, שֶׁאֵינָם מִתְכַּפְּרִים אֶלָּא בְּמָוֶת. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב, (ישעיהו כ״ב:י״ד) ׳אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה וְגוֹ'׳ (ישעיה כב, יד). וְעַכְשָׁו שֶׁנֶּחְשָׁב לוֹ שֶׁנָּטַל הקב"ה אֶת נִשְׁמָתוֹ, וְהוּא נְתָנָהּ בִּרְצוֹנוֹ. אוֹתָהּ הַשָּׁעָה עוֹמֶדֶת לְכַפֵּר עַל חֲטָאָיו, וּמַשְׁלִים לְכָל הַצְּדָדִים, וּלְאוֹתוֹ הַצַּד שֶׁנֶּאֱמַר. וְעַל כָּל זֶה, הַתְּפִלָּה עוֹלָה, וּמִסְתַּלֶּקֶת בֵּין שְׁתֵּי הַזְּרוֹעוֹת, בְּחִבּוּק אַהֲבָה כָּרָאוּי. וְהִיא ׳מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל׳.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: ועם כל דא, ברעותא דלבא ישוי גרמיה לקודשא בריך הוא, דמסר ליה נפשיה ברחימו. וקודשא בריך הוא חשיב עלוי, כאלו נטיל נשמתיה מניה. ועל דא צריך למנפל בארעא כמת, בשעתא דיימר נפילת אנפין, בגין דאית חובין דעביד בר נש, דלא מתכפרין אלא במותא. כדכתיב, (ישעיהו כ״ב:י״ד) ׳אם יכפר העון הזה וגו'׳. והשתא דאתחשיב ליה דנטל קודשא בריך הוא נשמתיה, ואיהו יהיב לה ברעותא. ההיא שעתא קיימא לכפרא על חובוי, ואשלים לכל סטרין, ולההוא סטרא דאתמר. ועל כל דא, צלותא עולה, ואסתלקא בין ב' דרועין, בחבוק דרחימו כדקא יאות. ואיהו מקוטרת מור ׳ולבונה מכל אבקת רוכל׳.

התרגום: ועם כל זה, ברצון הלב ישוה את עצמו להקב"ה, שמסר לו נפשו באהבה. והקב"ה חושב עליו, כאלו נטל את נשמתו ממנו. ועל זה צריך לפל לארץ כמת, בשעה שיאמר נפילת אפים, משום שיש חטאים שעושה האדם, שאינם מתכפרים אלא במות. כמו שכתוב, (ישעיהו כ״ב:י״ד) ׳אם יכפר העון הזה וגו'׳ (ישעיה כב, יד). ועכשו שנחשב לו שנטל הקב"ה את נשמתו, והוא נתנה ברצונו. אותה השעה עומדת לכפר על חטאיו, ומשלים לכל הצדדים, ולאותו הצד שנאמר. ועל כל זה, התפלה עולה, ומסתלקת בין שתי הזרועות, בחבוק אהבה כראוי. והיא ׳מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל׳.

לימוד הפיסקה עם כל המפרשים והכלים