ממלכת הזוהר › זוהר › זוהר חדש › מאמר 51: יתרו בהמשכו - ׳אנכי׳ ככלל זכור ושמור ויציאת האותיות מן הבוצינא בסיני › פיסקה 6

נשיאת הזכר את נקבתו - ׳עד שהבאתיו אל בית אמי׳ ונשיאתה אותו

זוהר חדש · יתרו בהמשכו - ׳אנכי׳ ככלל זכור ושמור ויציאת האותיות מן הבוצינא בסיני · מאמר 51 · פיסקה 6

לשון הזוהר

אָנֹכִי כְּלָלָא דִּדְכַר וְנוּקְבָא כַּחֲדָא, וְכֹלָּא אִיקְרֵי זָכוֹר. מַאי טַעְמָא, בְּגִין דְּאִיהוּ נָטֵיל לְנוּקְבָא, וְאַכְלֵיל לָהּ בְּגַוֵּויהּ. וְעַל דָּא לָא אִידְכַּר אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי. וְכַד אִיהִי אַמְשִׁיכַת לְבַעֲלָהּ בַּהֲדָהּ, וְאָתֵי אִיהוּ לְגַבָּה, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (שיר השירים ג׳:ד׳) ׳עַד שֶׁהֲבֵאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי׳, כְּדֵין אִיהִי נָטְלָא שְׁמָא, וְכֹלָּא אִיקְּרֵי שָׁמוֹר. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּאִיהִי אַמְשִׁיכַת לֵיהּ לְגַבָּהּ, וְנָטְלַת לֵיהּ. כְּדֵין כָּל בֵּיתָא קָיְימָא בִּרְשׁוּתָהָא, וְלָא אִדְכַּר אֶלָּא אִיהִי בִּלְחוֹדָהָא, וּלְעָלְמִין לָא מִתְפָּרְשִׁין דָּא מִן דָּא.

תרגום

׳אָנֹכִי׳ כְּלַל זָכָר וּנְקֵבָה יַחַד, וְהַכֹּל נִקְרָא ׳זָכוֹר׳. מַה טַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהוּא נוֹשֵׂא אֶת הַנְּקֵבָה, וְכוֹלֵל אוֹתָהּ בְּתוֹכוֹ. וְעַל זֶה לֹא נִזְכֶּרֶת אֶלָּא הוּא לְבַדּוֹ. וּכְשֶׁהִיא מוֹשֶׁכֶת אֶת בַּעֲלָהּ עִמָּהּ, וּבָא הוּא אֵלֶיהָ, כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר (שיר השירים ג׳:ד׳) ׳עַד שֶׁהֲבֵאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי׳ (שיר השירים ג, ד) - אָז הִיא נוֹשֵׂאת אֶת הַשֵּׁם, וְהַכֹּל נִקְרָא ׳שָׁמוֹר׳. מַה טַּעַם. מִשּׁוּם שֶׁהִיא מוֹשֶׁכֶת אוֹתוֹ אֵלֶיהָ, וְנוֹשֵׂאת אוֹתוֹ. אָז כָּל הַבַּיִת עוֹמֵד בִּרְשׁוּתָהּ, וְלֹא נִזְכֶּרֶת אֶלָּא הִיא לְבַדָּהּ, וּלְעוֹלָם אֵינָם נִפְרָדִים זֶה מִזֶּה.

נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)

לשון הזוהר: אנכי כללא דדכר ונוקבא כחדא, וכלא איקרי זכור. מאי טעמא, בגין דאיהו נטיל לנוקבא, ואכליל לה בגוויה. ועל דא לא אידכר אלא איהו בלחודוי. וכד איהי אמשיכת לבעלה בהדה, ואתי איהו לגבה, כמה דאת אמר (שיר השירים ג׳:ד׳) ׳עד שהבאתיו אל בית אמי׳, כדין איהי נטלא שמא, וכלא איקרי שמור. מאי טעמא. בגין דאיהי אמשיכת ליה לגבה, ונטלת ליה. כדין כל ביתא קיימא ברשותהא, ולא אדכר אלא איהי בלחודהא, ולעלמין לא מתפרשין דא מן דא.

התרגום: ׳אנכי׳ כלל זכר ונקבה יחד, והכל נקרא ׳זכור׳. מה טעם. משום שהוא נושא את הנקבה, וכולל אותה בתוכו. ועל זה לא נזכרת אלא הוא לבדו. וכשהיא מושכת את בעלה עמה, ובא הוא אליה, כמו שאתה אומר (שיר השירים ג׳:ד׳) ׳עד שהבאתיו אל בית אמי׳ (שיר השירים ג, ד) - אז היא נושאת את השם, והכל נקרא ׳שמור׳. מה טעם. משום שהיא מושכת אותו אליה, ונושאת אותו. אז כל הבית עומד ברשותה, ולא נזכרת אלא היא לבדה, ולעולם אינם נפרדים זה מזה.

מן המפרשים

אור החמה: מן המקבילה בשמיני מאמר יב, א (מ:) תו פתח ואמר ויאמר וגומר תושב"כ ת"ת תושבע"פ מ' הורתם בינה עיבורם ואי תימא הורתם דיש' ולפי זה הכי פי' והתורה והמצוה כדפי' אשר כתבתי וציירתי מציאותם באמן של יש' דהיינו מלכות עיבורן של כל הנשמות…

הסולם: מן המקבילה בשמיני מאמר יב, א (מ:) תו פתח ואמר וכו׳: עוד פו״א, ויאמר ה׳ אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם. והתורה, זו תורה שבכתב, שהוא ז״א, והמצוה, זו תורה שבעל פה, שהיא המלכות.…

לכל המפרשים על פיסקה זו