נשמות ערמות הנקראות שכנות - נקיק הסלע שמחוץ לחומות הגן בשבת
זוהר חדש · יתרו בהמשכו - סיום סתרי הפרצוף בספר תולדות אדם ו ׳ויהי בשלשים שנה׳ ביחזקאל · מאמר 46 · פיסקה 7
לשון הזוהר
וְאִינוּן עַרְטְלָאִין בְּהַאי עָלְמָא, וְכַד נָפְקֵי מֵהַאי עָלְמָא, מְשָׁטְטֵי לְאָעֳלָא בְּהַהוּא עָלְמָא, וְנָעֲלִין תַּרְעָא בְּאַנְפַּיְיהוּ, בְּכָל סִטְרִין דְּעָלְמָא. וְלָא אַשְׁכְּחוּ נַיְיחָא, עַד דְּאִינוּן נָפְקִין וּמְשָׁטְטֵי בְּעָלְמָא, וְאִלֵּין אִיקְרוּן בִּשְׁמָהָן שכנות. וּבְיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא, כַּד אִתְקַדַּשׁ יוֹמָא, וְאִינוּן לְאָן עָאלִין. לְגוֹ נוּקְבָא דְּחַד טִינָרָא, דְּאִיהוּ לְבַר מֵחוֹמוֹת גִּנְתָּא, בְּטוּרִין דִּלְבַר, וּמִשְׁתַּכְּחֵי תַּמָּן כָּל יוֹמָא דְשַׁבַּתָּא. וּלְבָתַר נָפְקִין וּמְשָׁטְטִין בְּעָלְמָא, וּמוֹדִיעִין בְּחֵיזוּ דְלֵילְיָא, מִלִּין לִבְנֵי נָשָׁא. וְכָה נָצַח עֲנָפָא דָא לְהַהוּא בַּר נָשׁ. אִינוּן תְּרֵין רוּחִין אָזְלִין לְהַהוּא נוּקְבָא, וּמִתְעַכְּבִין תַּמָּן עַד דְּנָפֵיק שַׁבַּתָּא. כֵּיוָן דְּנָפֵיק שַׁבַּתָּא, נָפְקִין אִינוּן נִשְׁמָתִין וְאִינוּן רוּחִין בַּהֲדַיְיהוּ, וּמִתְחַבְּרָן כַּחֲדָא.
תרגום
וְהֵן עֲרֻמּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּכְשֶׁיּוֹצְאוֹת מֵהָעוֹלָם הַזֶּה, מְשׁוֹטְטוֹת לְהִכָּנֵס לְאוֹתוֹ הָעוֹלָם, וְנוֹעֲלִים אֶת הַשַּׁעַר בִּפְנֵיהֶן, בְּכָל צִדְדֵי הָעוֹלָם. וְלֹא מוֹצְאוֹת מְנוּחָה, עַד שֶׁהֵן יוֹצְאוֹת וּמְשׁוֹטְטוֹת בָּעוֹלָם, וְאֵלֶּה נִקְרָאוֹת בִּשְׁמָן שְׁכֵנוֹת. וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת, כְּשֶׁמִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, לְאָן הֵן נִכְנָסוֹת. לְתוֹךְ נְקִיק סֶלַע אֶחָד, שֶׁהוּא מִחוּץ לְחוֹמוֹת הַגַּן, בֶּהָרִים שֶׁבַּחוּץ, וְנִמְצָאוֹת שָׁם כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת. וְאַחַר כָּךְ יוֹצְאוֹת וּמְשׁוֹטְטוֹת בָּעוֹלָם, וּמוֹדִיעוֹת בְּמַרְאֵה הַלַּיְלָה דְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם. וְכָךְ נִצֵּחַ עָנָף זֶה אֶת אוֹתוֹ הָאָדָם. אוֹתָן שְׁתֵּי הָרוּחוֹת הוֹלְכוֹת לְאוֹתוֹ הַנְּקִיק, וּמִתְעַכְּבוֹת שָׁם עַד שֶׁיּוֹצֵאת הַשַּׁבָּת. כֵּיוָן שֶׁיּוֹצֵאת הַשַּׁבָּת, יוֹצְאוֹת אוֹתָן הַנְּשָׁמוֹת וְאוֹתָן הָרוּחוֹת עִמָּן, וּמִתְחַבְּרוֹת יַחַד.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: ואינון ערטלאין בהאי עלמא, וכד נפקי מהאי עלמא, משטטי לאעלא בההוא עלמא, ונעלין תרעא באנפייהו, בכל סטרין דעלמא. ולא אשכחו נייחא, עד דאינון נפקין ומשטטי בעלמא, ואלין איקרון בשמהן שכנות. וביומא דשבתא, כד אתקדש יומא, ואינון לאן עאלין. לגו נוקבא דחד טינרא, דאיהו לבר מחומות גנתא, בטורין דלבר, ומשתכחי תמן כל יומא דשבתא. ולבתר נפקין ומשטטין בעלמא, ומודיעין בחיזו דליליא, מלין לבני נשא. וכה נצח ענפא דא לההוא בר נש. אינון תרין רוחין אזלין לההוא נוקבא, ומתעכבין תמן עד דנפיק שבתא. כיון דנפיק שבתא, נפקין אינון נשמתין ואינון רוחין בהדייהו, ומתחברן כחדא.
התרגום: והן ערמות בעולם הזה, וכשיוצאות מהעולם הזה, משוטטות להכנס לאותו העולם, ונועלים את השער בפניהן, בכל צדדי העולם. ולא מוצאות מנוחה, עד שהן יוצאות ומשוטטות בעולם, ואלה נקראות בשמן שכנות. וביום השבת, כשמתקדש היום, לאן הן נכנסות. לתוך נקיק סלע אחד, שהוא מחוץ לחומות הגן, בהרים שבחוץ, ונמצאות שם כל יום השבת. ואחר כך יוצאות ומשוטטות בעולם, ומודיעות במראה הלילה דברים לבני אדם. וכך נצח ענף זה את אותו האדם. אותן שתי הרוחות הולכות לאותו הנקיק, ומתעכבות שם עד שיוצאת השבת. כיון שיוצאת השבת, יוצאות אותן הנשמות ואותן הרוחות עמן, ומתחברות יחד.