׳כי עפר אתה׳ - עפר ולא חמר שאין בנינו בקיום
זוהר חדש · מדרש הנעלם בראשית בהמשכו - יצירת אדם עפר ונשמה, ושבחי הלילה בגנת אגוז · מאמר 19 · פיסקה 9
לשון הזוהר
אֶת הָאָדָם, לְרַבּוֹת כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁבּוֹ. ׳עָפָר מִן הָאֲדָמָה׳, אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ, תָּא חֲזֵי, הֵיךְ יָכֵיל אֵינַשׁ לְאִתְקָיְימָא בְּהַאי עָלְמָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא אַסְהֵיד בְּהוּ דְּהוּא עַפְרָא. וְאָמַר רִבִּי יִצְחָק, עָפָר וְלֹא חוֹמֶר, דְּאִלּוּ הֲוָה מֵחוֹמֶר, הֲוָה יַתִּיר בְּקִיּוּמָא, דְּהָא בִּנְיָינָא דְאִתְבְּנֵי מֵחוֹמֶר קִיּוּמָא אִית לֵיהּ. אֲבָל עָפָר מַמָּשׁ, לָא יָכֵיל לְאִתְקָיְימָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית ג׳:י״ט) ׳כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב׳, לָא אִיתְּמָר כִּי חוֹמֶר אָתָּה. אָמַר רִבִּי חָנִין, וְהָא כְּתִיב (איוב ד׳:י״ט) ׳אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם׳. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ, פְּסוּקָא דָא מְסַיֵּיעַ לָן, וְהוּא נֶאֱמַר עַל הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ כֵּן בְּקִיּוּם. דְּהַאי כְּתִיב בִּבְנֵי נָשָׁא, דִּי מְדָרְהוֹן בְּהַאי עָלְמָא, דְּבִנְיָינֵיהּ בְּטִינָא, וְהוֹאִיל דְּהַהוּא בִּנְיָינָא בְּטִינָא הוּא, וְיִתְחֲזֵי לְקִיּוּמָא. מַאי חָזֵי לֵיהּ לִיסוֹדָא. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (מלכים א ה׳:ל״א) ׳אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת׳. אֲבָל לָאו הָכֵי בִּנְיָינָא תַּקִּיפָא, דְּהוּא בִּנְיָינָא דְטִינָא, וִיסוֹדָא הוּא עַפְרָא, בְּגִין דָּא לָא לֶהֱוֵי בְּקִיּוּמָא. הֲדָא הוּא דִכְתִיב ׳אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם׳, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קִיּוּם.
תרגום
׳אֶת הָאָדָם׳ - לְרַבּוֹת כָּל הַכֹּחוֹת שֶׁבּוֹ. ׳עָפָר מִן הָאֲדָמָה׳, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, בֹּא רְאֵה, אֵיךְ יָכוֹל אָדָם לְהִתְקַיֵּם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֲרֵי הַתּוֹרָה מְעִידָה בָּהֶם שֶׁהוּא עָפָר. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, ׳עָפָר׳ וְלֹא ׳חֹמֶר׳, שֶׁאִלּוּ הָיָה מֵחֹמֶר, הָיָה יוֹתֵר בְּקִיּוּם, שֶׁהֲרֵי בִּנְיָן שֶׁנִּבְנֶה מֵחֹמֶר קִיּוּם יֵשׁ לוֹ. אֲבָל עָפָר מַמָּשׁ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְקַיֵּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב, (בראשית ג׳:י״ט) ׳כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב׳ (בראשית ג, יט), לֹא נֶאֱמַר ׳כִּי חֹמֶר אַתָּה׳. אָמַר רַבִּי חָנִין, וַהֲרֵי כָתוּב (איוב ד׳:י״ט) ׳אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם׳ (איוב ד, יט). אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, פָּסוּק זֶה מְסַיֵּעַ לָנוּ, וְהוּא נֶאֱמַר עַל הָעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁאֵינוֹ כֵּן בְּקִיּוּם, שֶׁזֶּה כָּתוּב בִּבְנֵי אָדָם, שֶׁמְּדוֹרָם בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁבִּנְיָנָם בְּטִיט, וְהוֹאִיל וְאוֹתוֹ בִּנְיָן בְּטִיט הוּא, וְיֵרָאֶה לְקִיּוּם, מַה רָאוּי לוֹ לִיסוֹד? כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה׳:ל״א) ׳אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת׳ (מלכים א ה, לא). אֲבָל אֵין זֶה בִּנְיָן חָזָק, שֶׁהוּא בִּנְיַן טִיט, וִיסוֹדוֹ עָפָר, בִּגְלַל זֶה לֹא יִהְיֶה בְּקִיּוּם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב ׳אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם׳ (איוב ד, יט), שֶׁאֵינוֹ שֶׁל קִיּוּם.
נוסח בלי ניקוד (להעתקה ולחיפוש)
לשון הזוהר: את האדם, לרבות כל הכחות שבו. ׳עפר מן האדמה׳, אמר רבי אבהו, תא חזי, היך יכיל אינש לאתקיימא בהאי עלמא, דהא אורייתא אסהיד בהו דהוא עפרא. ואמר רבי יצחק, עפר ולא חומר, דאלו הוה מחומר, הוה יתיר בקיומא, דהא בניינא דאתבני מחומר קיומא אית ליה. אבל עפר ממש, לא יכיל לאתקיימא. הדא הוא דכתיב, (בראשית ג׳:י״ט) ׳כי עפר אתה ואל עפר תשוב׳, לא איתמר כי חומר אתה. אמר רבי חנין, והא כתיב (איוב ד׳:י״ט) ׳אף שכני בתי חמר אשר בעפר יסודם׳. אמר רבי אבהו, פסוקא דא מסייע לן, והוא נאמר על העולם הזה, שאינו כן בקיום. דהאי כתיב בבני נשא, די מדרהון בהאי עלמא, דבנייניה בטינא, והואיל דההוא בניינא בטינא הוא, ויתחזי לקיומא. מאי חזי ליה ליסודא. כמה דאת אמר (מלכים א ה׳:ל״א) ׳אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית׳. אבל לאו הכי בניינא תקיפא, דהוא בניינא דטינא, ויסודא הוא עפרא, בגין דא לא להוי בקיומא. הדא הוא דכתיב ׳אף שכני בתי חמר אשר בעפר יסודם׳, שאינו של קיום.
התרגום: ׳את האדם׳ - לרבות כל הכחות שבו. ׳עפר מן האדמה׳, אמר רבי אבהו, בא ראה, איך יכול אדם להתקים בעולם הזה, שהרי התורה מעידה בהם שהוא עפר. ואמר רבי יצחק, ׳עפר׳ ולא ׳חמר׳, שאלו היה מחמר, היה יותר בקיום, שהרי בנין שנבנה מחמר קיום יש לו. אבל עפר ממש, אינו יכול להתקים. זהו שכתוב, (בראשית ג׳:י״ט) ׳כי עפר אתה ואל עפר תשוב׳ (בראשית ג, יט), לא נאמר ׳כי חמר אתה׳. אמר רבי חנין, והרי כתוב (איוב ד׳:י״ט) ׳אף שכני בתי חמר אשר בעפר יסודם׳ (איוב ד, יט). אמר רבי אבהו, פסוק זה מסיע לנו, והוא נאמר על העולם הזה, שאינו כן בקיום, שזה כתוב בבני אדם, שמדורם בעולם הזה, שבנינם בטיט, והואיל ואותו בנין בטיט הוא, ויראה לקיום, מה ראוי לו ליסוד? כמו שנאמר (מלכים א ה׳:ל״א) ׳אבנים גדולות אבנים יקרות ליסד הבית׳ (מלכים א ה, לא). אבל אין זה בנין חזק, שהוא בנין טיט, ויסודו עפר, בגלל זה לא יהיה בקיום. זהו שכתוב ׳אף שכני בתי חמר אשר בעפר יסודם׳ (איוב ד, יט), שאינו של קיום.
לימוד הפיסקה עם כל המפרשים והכלים
כל דברי הזוהר על פסוק זה
פסוקים שהפיסקה מביאה: